והנה במ"ש לעיל, בענין יראה תתאה, יובן היטב מ"ש בגמ', (מגילה כה, א) על פסוק, (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלהיך".
"אטו יראה מילתא זוטרתי היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא וכו'".
דלכאורה אינו מובן התירוץ, דהא "שואל מעמך" כתיב?
אלא הענין הוא, כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משרע"ה.
כי הוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלהות לכללות נשמות ישראל.
שלכן נקראים בשם "רועים".
ומשרע"ה הוא כללות כולם. ונקרא "רעיא מהימנא".
דהיינו שממשיך בחי' הדעת לכללות ישראל, לידע את ה' כל אחד כפי השגת נשמתו ושרשה למעלה, ויניקתה משרש נשמת משרע"ה המושרשת בדעת העליון שבי"ס דאצילות המיוחדות במאצילן ב"ה, שהוא ודעתו אחד והוא המדע כו'.
ועוד זאת, יתר על כן, בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משרע"ה, ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור, "עיני העדה", ללמד דעת את העם, ולידע גדולת ה', ולעבדו בלב ונפש.
כי העבודה שבלב היא לפי הדעת.
כמ"ש: (דברי הימים א, כח, ט) "דע את אלהי אביך, ועבדהו בלב שלם ונפש חפיצה".
ולעתיד הוא אומר: (ירמיה לא, לג) "ולא ילמדו איש את רעהו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי וגו'".
אך עיקר הדעת, אינה הידיעה לבדה, שידעו גדולת ה' מפי סופרים ומפי ספרים, אלא העיקר הוא להעמיק דעתו בגדולת ה', ולתקוע מחשבתו בה' בחוזק ואומץ הלב והמוח, עד שתהא מחשבתו מקושרת בה' בקשר אמיץ וחזק, כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי שרואה בעיני בשר ומעמיק בו מחשבתו.
כנודע ש"דעת" הוא לשון התקשרות.
כמו, (בראשית ד, א) "והאדם ידע וגו'".
וכח זה ומדה זו, לקשר דעתו בה', יש בכל נפש מבית ישראל, ביניקתה מנשמת משרע"ה.
רק מאחר שנתלבשה הנפש בגוף, צריכה ליגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת.
האחת:
היא יגיעת בשר.
לבטש את הגוף ולהכניעו שלא יחשיך על אור הנפש.
כמש"ל בשם הזהר, "דגופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא, מבטשין ליה", והיינו על ידי הרהורי תשובה מעומק הלב, כמ"ש שם.
והשנית:
היא יגיעת הנפש.
שלא תכבד עליה העבודה, ליגע מחשבתה, להעמיק ולהתבונן בגדולת ה' שעה גדולה רצופה.
כי שיעור שעה זו אינו שוה בכל נפש.
יש נפש זכה בטבעה, שמיד שמתבוננת בגדולת ה' יגיע אליה היראה ופחד ה'.
כמ"ש בש"ע א"ח סימן א', כשיתבונן האדם שהמלך הגדול, ממ"ה הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, מיד יגיע אליו היראה וכו'.
ויש נפש שפלה בטבעה ותולדתה ממקור חוצבה, ממדרגות תחתונות די"ס דעשיה, ולא תוכל למצוא במחשבתה האלהות כ"א בקושי ובחזקה.
ובפרט אם הוטמאה בחטאת נעורים, שהעוונות מבדילים כו'. [כמ"ש בס"ח סי' ל"ה].
ומ"מ בקושי ובחזק', שתתחזק מאד מחשבתו, באומץ ויגיעה רבה, ועומק גדול, להעמיק בגדולת ה' שעה גדולה, בודאי תגיע אליו עכ"פ היראה תתאה הנ"ל.
וכמשארז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין".
וכדכתיב: "אם תבקשנה ככסף, וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה'".
פי', כדרך שמחפש אדם מטמון ואוצר הטמון בתחתיות הארץ, שחופר אחריו ביגיעה עצומה, כך צריך לחפור ביגיעה עצומה, לגלות אוצר של יראת שמים הצפון ומוסתר בבינת הלב של כל אדם מישראל, שהיא בחי' ומדרגה שלמעלה מהזמן, והיא היראה הטבעית המסותרת הנ"ל.
רק שכדי שתבא לידי מעשה בבחי' יראת חטא, להיות סור מרע במעשה דבור ומחשבה, צריך לגלותה ממצפוני בינת הלב שלמעלה מהזמן, להביאה לבחי' מחשבה ממש שבמוח, להעמיק בה מחשבתו משך זמן מה ממש, עד שתצא פעולתה מהכח אל הפועל ממש.
דהיינו להיות סור מרע ועשה טוב במחשבה דבור ומעשה, מפני ה' הצופה ומביט ומאזין ומקשיב ומבין אל כל מעשהו, ובוחן כליותיו ולבו.
וכמאמר רז"ל: "הסתכל בשלשה דברים כו' עין רואה ואוזן שומעת כו'".
וגם כי אין לו דמות הגוף?
הרי אדרבה, הכל גלוי וידוע לפניו ביתר שאת לאין קץ מראיית העין ושמיעת האזן עד"מ.
רק הוא עד"מ כמו אדם היודע ומרגיש בעצמו כל מה שנעשה ונפעל באחד מכל רמ"ח איבריו, כמו קור או חום. ואפי' חום שבצפרני רגליו עד"מ, אם נכוה באור.
וכן מהותם ועצמותם, וכל מה שמתפעל בהם, יודע ומרגיש במוחו.
וכעין ידיעה זו עד"מ, יודע הקב"ה כל הנפעל בכל הנבראים עליונים ותחתונים, להיות כולם מושפעי' ממנו ית'.
כמ"ש: "כי ממך הכל".
וז"ש: "וגם כל היצור לא נכחד ממך".
וכמ"ש הרמב"ם
[והסכימו לזה חכמי הקבלה, כמ"ש הרמ"ק בפרד"ס]
שבידיעת עצמו כביכול יודע כל הנבראים הנמצאים מאמיתת המצאו וכו'.
רק שמשל זה אינו אלא לשכך את האזן, אבל באמת אין המשל דומה לנמשל כלל.
כי נפש האדם אפי' השכלית והאלהית, היא מתפעלת ממאורעי הגוף וצערו, מחמת התלבשותה ממש בנפש החיונית המלובשת בגוף ממש.
אבל הקב"ה אינו מתפעל ח"ו ממאורעי העולם ושינוייו, ולא מהעולם עצמו, שכולם אינן פועלים בו שום שינוי ח"ו.
והנה כדי להשכיל זה היטב בשכלנו, כבר האריכו חכמי האמת בספריהם.
אך כל ישראל מאמינים בני מאמינים בלי שום חקירת שכל אנושי, ואומרים: "אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו'", כנ"ל פ"כ:
והנה כל אדם מישראל, יהיה מי שיהיה, כשיתבונן בזה שעה גדולה בכל יום, איך שהקב"ה מלא ממש את העליונים ואת התחתונים, ואת השמים ואת הארץ ממש, מלא כל הארץ כבודו ממש.
וצופה ומביט ובוחן כליותיו ולבו, וכל מעשיו ודבוריו וכל צעדיו יספור.
אזי תקבע בלבו היראה לכל היום כולו, כשיחזור ויתבונן בזה, אפילו בהתבוננות קלה בכל עת ובכל שעה, יהיה סור מרע ועשה טוב במחשבה דבור ומעשה, שלא למרות ח"ו עיני כבודו אשר מלא כל הארץ.
וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו כנ"ל.
וז"ש הכתוב: שם (דברים י, יב) "כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו".
שהיא יראה המביאה לקיום מצותיו ית', בסור מרע ועשה טוב.
והיא יראה תתאה הנ"ל, ולגבי משה, דהיינו לגבי בחי' הדעת שבכל נפש מישראל האלהית, מילתא זוטרתי היא כנ"ל.
[שהדעת הוא המקשר מצפוני בינת הלב, אל בחי' גילוי במחשבה ממש, כידוע לי"ח]
ועוד זאת יזכור, כי כמו שבמלך בשר ודם עיקר היראה היא מפנימיותו וחיותו ולא מגופו, שהרי כשישן אין שום יראה ממנו.
והנה פנימיותו וחיותו אין נראה לעיני בשר רק בעיני השכל, על ידי ראיית עיני בשר בגופו ולבושיו, שיודע שחיותו מלובש בתוכם.
וא"כ, ככה ממש יש לו לירא את ה' ע"י ראיית עיני בשר בשמים וארץ וכל צבאם אשר אור א"ס ב"ה מלובש בהם להחיותם:
הגה"ה
(וגם נראה בראיית העין, שהם בטלים לאורו ית', בהשתחוואתם כל יום כלפי מערב בשקיעתם.
כמארז"ל: ע"פ, "וצבא השמים לך משתחוים", שהשכינה במערב, ונמצא הילוכם כל היום כלפי מערב הוא דרך השתחוואה וביטול.
והנה גם מי שלא ראה את המלך מעולם ואינו מכירו כלל, אעפ"כ כשנכנס לחצר המלך ורואה שרים רבים ונכבדים משתחוים לאיש א', תפול עליו אימה ופחד):
ואף שהוא ע"י התלבשות בלבושים רבים, הרי אין הבדל והפרש כלל ביראת מלך בשר ודם, בין שהוא ערום ובין שהוא לבוש לבוש אחד ובין שהוא לבוש בלבושים רבים.
אלא העיקר הוא ההרגל להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד להיות קבוע בלבו ומוחו תמיד אשר כל מה שרואה בעיניו השמים והארץ ומלואה הכל הם לבושים החיצונים של המלך הקב"ה, וע"י זה יזכור תמיד על פנימיותם וחיותם.
וזה נכלל ג"כ בלשון אמונה שהוא לשון רגילות שמרגיל האדם את עצמו כמו אומן המאמן ידיו וכו'.
וגם, להיות לזכרון תמיד, לשון חז"ל: "קבלת עול מלכות שמים", שהוא כענין: "שום תשים עליך מלך" כמ"ש במ"א וכו'.
כי הקב"ה מניח את העליונים והתחתונים, ומייחד מלכותו עלינו וכו'. ואנחנו מקבלים וכו'.
וזהו ענין ההשתחוואות שבתפלת י"ח אחר קבלת עול מלכות שמים בדבור בק"ש, לחזור ולקבל בפועל ממש במעשה וכו'. כמ"ש במ"א: