פרק מז
והנה, "בכל דור ודור", וכל יום ויום, "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים".
והיא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף, משכא דחויא, ליכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא, על ידי עסק התורה והמצות בכלל.
ובפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע, שבה מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך בפירוש, באמרו: "ה' אלהינו, ה' אחד".
וכמו שנתבאר לעיל, כי: "אלהינו" הוא כמו: "אלהי אברהם וכו'". לפי שהיה בטל ונכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא.
רק שאברהם זכה לזה במעשיו, והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה. כמו שכתוב: "ויסע אברם הלוך ונסוע וגו'".
אבל אנחנו, ירושה ומתנה היא לנו, שנתן לנו את תורתו, והלביש בה רצונו וחכמתו יתברך, המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד. והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול.
כמו שכתוב בזוהר הקדוש על פסוק "ויקחו לי תרומה".
[ד"לי", כלומר אותי.
והוה ליה למימר, "ותרומה"?
אלא משום דכולא חד.
עיין שם היטב]:
וזהו שכתוב: "ותתן לנו ה' אלהינו באהבה כו'". "כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו כו'".
ולזה, אין מונע לנו מדביקות הנפש ביחודו ואורו יתברך אלא הרצון, שאם אין האדם רוצה כלל חס ושלום לדבקה בו כו'.
אבל מיד שרוצה, ומקבל וממשיך עליו אלהותו יתברך ואומר, "ה' אלהינו ה' אחד", הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו יתברך.
"דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח".
והיא בחי' יציאת מצרים.
ולכן תקנו פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא, אף שהיא מצוה בפני עצמה, ולא ממצות ק"ש, כדאיתא בגמרא ופוסקים - אלא מפני שהן דבר אחד ממש.
וכן בסוף פרשת יציאת מצרים מסיים גם כן "אני ה' אלהיכם".
והיינו גם כן כמו שנתבאר לעיל: