פרק מח
והנה, כאשר יתבונן המשכיל, בגדולת אין סוף ברוך הוא, כי כשמו כן הוא. אין סוף, ואין קץ ותכלית כלל, לאור וחיות המתפשט ממנו יתברך ברצונו הפשוט. ומיוחד במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד.
ואילו היתה השתלשלות העולמות מאור אין סוף ברוך הוא בלי צמצומים, רק כסדר המדרגות, ממדרגה למדרגה בדרך עלה ועלול, לא היה העולם הזה נברא כלל כמו שהוא עתה, בבחי' גבול ותכלית. מהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה. וכן בין כל רקיע לרקיע. וכן עובי כל רקיע ורקיע.
ואפילו עולם הבא וגן עדן העליון, מדור נשמות הצדיקים הגדולים[1], והנשמות עצמן[2], ואין צריך לומר המלאכים, הן בבחינת גבול ותכלית.
כי יש גבול להשגתן באור אין סוף ברוך הוא, המאיר עליהן בהתלבשות חכמה בינה דעת כו'. ולכן יש גבול להנאתן, שנהנין מזיו השכינה, ומתענגין באור ה'.
כי אין יכולין לקבל הנאה ותענוג בבחינת אין סוף ממש, שלא יתבטלו ממציאותן ויחזרו למקורן
והנה פרטיות הצמצומים, איך ומה? אין כאן מקום ביאורם.
אך דרך כלל הן, הם בחינת הסתר והעלם המשכת האור והחיות.
שלא יאיר ויומשך לתחתונים בבחינת גילוי, להתלבש ולהשפיע בהן, ולהחיותם להיות יש מאין.
כי אם מעט מזער אור וחיות, בכדי שיהיו בבחינת גבול ותכלית, שהיא הארה מועטת מאד.
וממש כלא חשיבי, לגבי בחינת הארה בלי גבול ותכלית, ואין ביניהם ערך ויחס כלל.
כנודע פירוש מלת "ערך" במספרים.
שאחד במספר, יש לו ערך, לגבי מספר אלף אלפים. שהוא חלק אחד, מני אלף אלפים.
אבל לגבי דבר שהוא בבחינת בלי גבול ומספר כלל, אין כנגדו שום ערך במספרים.
שאפילו אלף אלפי אלפים וריבוא רבבות, אינן אפילו כערך מספר אחד לגבי אלף אלפי אלפים ורבוא רבבות.
אלא כלא ממש חשיבי.
וככה ממש, היא בחינת ההארה מועטת זו, המתלבשת בעולמות עליונים ותחתונים, להשפיע בהם להחיותם, לגבי ערך אור הגנוז ונעלם, שהוא בבחינת אין סוף.
ואינו מתלבש ומשפיע בעולמות בבחי' גילוי להחיותם, אלא מקיף עליהם מלמעלה, ונקרא סובב כל עלמין.
ואין הפירוש, סובב ומקיף מלמעלה, בבחינת מקום חס ושלום.
כי לא שייך כלל בחי' מקום ברוחניות.
אלא רצונו לומר, סובב ומקיף מלמעלה, לענין בחי' גילוי השפעה.
כי ההשפעה שהוא בבחי' גילוי בעולמות, נקראת בשם הלבשה, שמתלבשת בעולמות.
כי הם מלבישים ומשיגים ההשפעה שמקבלים.
מה שאין כן ההשפעה שאינה בבחי' גילוי, אלא בהסתר והעלם, ואין העולמות משיגים אותה, אינה נקראת מתלבשת, אלא מקפת וסובבת.
הלכך מאחר שהעולמות הם בבחי' גבול ותכלית, נמצא שאין השפעת אור אין סוף מתלבש ומתגלה בהם בבחינת גילוי.
רק מעט מזער, הארה מועטת מצומצמת מאד מאד.
והיא רק כדי להחיותם בבחי' גבול ותכלית.
אבל עיקר האור בלי צמצום כל כך, נקרא מקיף וסובב.
מאחר שאין השפעתו מתגלית בתוכם.
מאחר שהם בבחי' גבול ותכלית.
והמשל בזה, הנה הארץ הלזו הגשמיות, אף ש"מלא כל הארץ כבודו"[3], והיינו אור א"ס ב"ה, כמ"ש: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'"[4].
אעפ"כ, אין מתלבש בתוכה[5] בבחי' גילוי ההשפעה, רק חיות מעט מזער, בחי' דומם וצומח לבד. וכל אור א"ס ב"ה נק': סובב עליה, אף שהוא בתוכה ממש, מאחר שאין השפעתו מתגלית בה יותר, רק משפיע בה בבחי' הסתר והעלם. וכל השפעה שבבחי' הסתר, נקרא מקיף מלמעלה. כי עלמא דאתכסי', הוא למעלה במדרגה מעלמ' דאתגליא.
ולקרב אל השכל יותר, הוא בדרך משל. כמו האדם שמצייר בדעתו איזה דבר שראה או שרואה. הנה אף שכל גוף עצם הדבר ההוא, וגבו ותוכו ותוך תוכו, כולו מצוייר בדעתו ומחשבתו, מפני שראהו כולו או שרואהו - הנה נקראת דעתו מקפת הדבר ההוא כולו. והדבר ההוא מוקף בדעתו ומחשבתו. רק שאינו מוקף בפועל ממש, רק בדמיון מחשבת האדם ודעתו.
אבל הקב"ה, דכתיב ביה: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם כו'", הרי מחשבתו ודעתו, שיודע כל הנבראים מקפת כל נברא ונברא מראשו ועד תחתיתו ותוכו ותוך תוכו הכל בפועל ממש.
למשל כדור הארץ הלזו, הרי ידיעתו ית' מקפת כל עובי כדור הארץ, וכל אשר בתוכו ותוך תוכו עד תחתיתו, הכל בפועל ממש.
שהרי ידיעה זו, היא חיות כל עובי כדור הארץ כולו, והתהוותו מאין ליש.
רק שלא היה מתהוה כמות שהוא עתה, בעל גבול ותכלית, וחיות מועטת מאד, כדי בחי' דומם וצומח, אם לא ע"י צמצומים רבים ועצומים.
שצמצמו האור והחיות שנתלבש בכדור הארץ, להחיותו ולקיימו בבחי' גבול ותכלית, ובבחי' דומם וצומח בלבד.
אך ידיעתו ית', המיוחדת במהותו ועצמותו, כי הוא המדע והוא היודע והוא הידוע, ובידיעת עצמו כביכול יודע כל הנבראים. ולא בידיעה שחוץ ממנו, כידיעת האדם. כי כולם נמצאים מאמיתתו ית'.
ודבר זה אין ביכולת האדם להשיגו על בוריו וכו':
הגהה (כמ"ש הרמב"ם ז"ל.
והסכימו עמו חכמי הקבלה. כמ"ש בפרד"ס מהרמ"ק ז"ל.
וכ"ה לפי קבלת האר"י ז"ל, בסוד הצמצו' והתלבשות אורות בכלים, כמש"ל פ"ב):
הרי ידיעה זו, מאחר שהיא בבחי' א"ס, אינה נקרא' בשם מתלבשת בכדור הארץ, שהוא בעל גבול ותכלית אלא מקפת וסובבת.
אף שידיעה זו כוללת כל עביו ותוכו בפועל ממש, ומהווה אותו עי"ז מאין ליש. וכמ"ש במ"א: