פרק ז
אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו כו'. (תפילת השחר)
ה' מנת חלקי וכוסי וגו'. (תהילים טז, ה)
חבלים נפלו לי וגו'. (תהילים טז, ו)
להבין לשון "חלקנו", ו"גורלנו".
צריך לבאר היטב, לשון השגור במארז"ל: "אין לו חלק באלהי ישראל"?
כי הגם, דלכאורה לא שייך לשון חלק כלל באלקות יתברך, שאינו מתחלק לחלקים ח"ו.
אך הענין, כמ"ש ביעקב: "ויקרא לו אל אלהי ישראל".
פירוש, כי הנה באמת, הקב"ה, כשמו כן הוא.
כי אף דאיהו ממכ"ע, עליונים ותחתונים מרום המעלות עד מתחת לארץ הלזו החומרית.
כמ"ש, "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא", אני ממש.
דהיינו מהותו ועצמותו כביכול, ולא כבודו לבד.
אעפ"כ, הוא קדוש ומובדל מעליונים ותחתונים.
ואינו נתפס כלל בתוכם ח"ו, כתפיסת נשמת האדם בגופו עד"מ, כמ"ש במ"א באריכות.
ולזאת, לא היו יכולים לקבל חיותם ממהותו ועצמותו לבדו כביכול.
רק התפשטות החיות, אשר הקב"ה מחיה עליונים ותחתונים, הוא עד"מ כמו הארה מאירה משמו יתברך, שהוא ושמו אחד.
וכמ"ש: "כי נשגב שמו לבדו" רק זיוו ו"הודו על ארץ ושמים וגו'".
והארה זו, מתלבשת ממש בעליונים ותחתונים להחיותם.
ונתפסת בתוכם על ידי ממוצעים רבים, וצמצומים רבים ועצומים, בהשתלשלות המדרגות דרך עלה ועלול וכו'.
והנה, הארה זו, אף שלמעלה היא מאירה ומתפשטת בבחי' בלי גבול ותכלית, להחיות עולמות נעלמים לאין קץ ותכלית, כמ"ש באדרא רבא.
אעפ"כ ברדתה למטה, ע"י צמצומים רבים, להחיות הנבראים והיצורים והנעשים - היא נחלקת דרך כלל למספר תרי"ג, כנגד תרי"ג מצות התורה.
שהן הן תרי"ג מיני המשכות הארה זו מאור א"ס ב"ה, להאיר לנשמת האדם, הכלולה מרמ"ח אברים ושס"ה גידים.
אשר בעבורה הוא עיקר תכלית ירידת והמשכת הארה זו למטה לכל הנבראים והיצורים והנעשים, שתכלית כולן הוא האדם, כנודע:
והנה מספר זה הוא בדרך כלל.
אבל בדרך פרט, הנה כל מצוה ומצוה מתחלקת לפרטים רבים לאין קץ ותכלית.
והן הן גופי הלכות פרטיות שבכל מצוה, שאין להם מספר.
כמ"ש: "ששים המה מלכות" - הן ס' מסכתות כו'. "ועלמות אין מספר" - הן ההלכות כו'. שהן המשכת רצון העליון כו'.
וכן הוא ממש בנשמת האדם. כי הנה כל הנשמות שבעולם היו כלולות באדה"ר. ודרך כלל היתה נשמתו נחלקת למספר תרי"ג, רמ"ח אברים ושס"ה גידים. אך דרך פרט נחלקת לניצוצות אין מספר. שהן נשמות כל ישראל, מימות האבות והשבטים עד ביאת המשיח ועד בכלל. שיקוים אז מ"ש: "והיה מספר בנ"י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר מרוב".
והנה, "שופריה דיעקב, מעין שופריה דאדה"ר".
שתיקן חטא אדה"ר.
והיתה נשמתו ג"כ כלולה מכל הנשמות שבישראל, מעולם ועד עולם.
והיה מרכבה לתורה שלמעלה, שנק' בשם: "אדם ".
כמ"ש: "ועל דמות הכסא, דמות כמראה אדם וכו'".
וכמ"ש: "וזאת לפנים בישראל כו'".
אין "זאת" אלא תורה כו'.
שהיתה כלולה ומלובשת בנשמת ישראל סבא, הכלולה מכל הנשמות.
וזהו: "ויקרא לו אל אלקי ישראל".
אל לשון המשכת ההארה מאור א"ס ב"ה, מההעלם אל הגילוי, להאיר בבחי' גילוי בנשמתו.
וכמ"ש: "אל ה' ויאר לנו".
ואחריו כל ישרי לב, העוסקים בתורה ובמצות, מאיר אור ה' א"ס ב"ה בבחינת גילוי בנשמתם.
וזמן גילוי זה ביתר שאת ויתר עז, ההארה במוחם ולבם, הוא בשעת התפלה.
כמ"ש במ"א.
והנה אף שגילוי זה, ע"י עסק התורה והמצות, הוא שוה לכל נפש מישראל בדרך כלל, כי תורה אחת ומשפט א' לכולנו - אעפ"כ, בדרך פרט, אין כל הנפשות או הרוחות והנשמות שוות בענין זה, לפי עת וזמן גלגולם ובואם בעוה"ז.
וכמארז"ל: "אבוך במאי הוי זהיר טפי?" א"ל: "בציצית כו'".
וכן אין כל הדורות שוין.
כי כמו שאברי האדם כל אבר יש לו פעולה פרטית ומיוחדת, העין לראות, והאזן לשמוע. כך בכל מצוה, מאיר אור פרטי ומיוחד מאור א"ס ב"ה.
ואף שכל נפש מישראל צריכה לבוא בגלגול לקיים כל תרי"ג מצות? - מ"מ לא נצרכה אלא להעדפה, וזהירות, וזריזות יתירה, ביתר שאת ויתר עז, כפולה ומכופלת, למעלה מעלה מזהירות שאר המצות. וזהו שאמר, "במאי הוי זהיר טפי?" "טפי" דייקא.
והנה יתרון האור הזה הפרטי לנשמות פרטיות, אינו בבחינת טעם ודעת מושג, אלא למעלה מבחינת הדעת. שכך עלה במחשבה לפניו יתברך. ודוגמתו למטה הוא בחינת הגורל ממש: