זורע צדקות מצמיח ישועות.
הנה מ"ש לשון "זריעה" במצות הצדקה.
וכמ"ש בפסוק: "זרעו לכם לצדקה כו'". (הושע י, יב)
יובן ע"פ מה שארז"ל: "ר"א יהיב פרוטה לעני, והדר מצלי". (בבא בתרא י, א) דכתיב: "אני בצדק אחזה פניך". (תהילים יז, טו)
פי', כי גילוי אלקותו יתברך, המתגלה במחשבתו של אדם וכונתו בתפלתו, כל חד לפום שיעורא דיליה.
הוא בתורת צדקה: "וחסד ה', מעולם ועד עולם על יראיו כו'".(תהילים קג, יז)
כלומר, שאור ה' א"ס ב"ה, המאיר למעלה בעולמות עליונים בהארה רבה בבחי' גילוי רב ועצום, עד שבאמת הן בטלין במציאות וכלא ממש חשיבי קמיה ונכללין באורו ית'.
והן הן ההיכלות עם המלאכים והנשמות שבהן, המבוארים בזוה"ק בשמותם למקומותם בסדר התפלה שסדרו לנו אנשי כנה"ג.
הנה משם מאיר האור כי טוב, לעולם השפל הזה על יראי ה' וחושבי שמו, החפצים לעבדו בעבודה שבלב, זו תפלה.
וכמ"ש: "וה' יגיה חשכי". (תהילים יח, כט)
והנה ירידת הארה זו למטה לעוה"ז, נקראת בשם: "חסד ה'", המכונה בשם: מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך כו':
והנה מודעת זאת, שיש למעלה גם כן מדת הגבורה והצמצום, לצמצם ולהסתיר אורו יתברך, לבל יתגלה לתחתונים.
אך הכל תלוי באתעדל"ת.
שאם האדם מתנהג בחסידות, להשפיע חיים וחסד כו', כך מעורר למעלה.
כמשארז"ל, "במדה שאדם מודד, בה מודדין לו".
אלא דלכאורה זו[1] אינה מן המדה?
כ"א[2] להשפיע לו חיי העוה"ב לבד, כנגד מה שהוא[3] משפיע חיי עוה"ז.
אבל לא להשפיע לו חיי הארת אור ה' [נ"א א"ס ב"ה] ממש, שיאיר ויגיה חשכו, בעבודה שבלב זו תפלה.
שהוא בחינת ומדרגת תשובה עילאה כנודע.
שהרי היא למעלה מעלה מכל חיי עוה"ב.
כמשארז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט כו'.
וכמ"ש במ"א באריכות, דעוה"ב אינו אלא זיו והארה וכו'?:
אך הענין הוא עד"מ, כמו שזורעין זרעים או נוטעין גרעין, שהשבולת הצומחת מהזרע והאילן ופירותיו מהגרעין, אינן מהותן ועצמותן של הזרע והגרעין כלל. כי מהותם ועצמותם כלה ונרקב בארץ.
וכח הצומח שבארץ עצמה [נ"א עצמו], הוא המוציא והמגדל השבולת והאילן ופירותיו.
רק שאינו מוציא ומגלה כחו לחוץ, מהכח אל הפועל, כי אם על ידי הזרע והגרעין שנרקבין בארץ, וכלה כל כחם בכח הצומח שבארץ, ונתאחדו והיו לאחדים.
וע"י זה מוציא כח הצומח את כחו אל הפועל, ומשפיע חיות לגדל שבולת כעין הזרע. אבל בריבוי הרבה מאד בשבולת אחת.
וכן פירות הרבה על אילן א'.
וגם מהותן ועצמותן של הפירות, מעולה בעילוי רב ועצום למעלה מעלה ממהותו ועצמותו של הגרעין הנטוע.
וכן כה"ג בפירות הארץ, הגדלים מזרעונין כעין גרעינין, כמו קשואים וכה"ג.
והכל הוא, מפני שעיקר ושרש חיות הפירות נשפע מכח הצומח שבארץ הכולל חיות כל הפירות.
והגרעינין הזרועים בארץ אינן אלא כעין אתערותא דלתתא, הנקראת בשם: "העלאת מ"נ" בכתבי האריז"ל:
וככה ממש עד"מ.
כל מעשה הצדקה שעושין ישראל, עולה למעלה, בבחינת העלאת מ"נ.
לשורש נשמותיהן למעלה, הנקרא בשם "כנסת ישראל" ו"אימא תתאה" בלשון הזהר, ו"שכינה" בלשון הגמרא.
הכלולה מכל מדותיו של הקב"ה, ומיוחדת בהן בתכלית, וראשיתן היא מדת החסד.
וע"י העלאה זו, מתעורר חסד ה' ממש, שהוא גילוי אורו יתברך, לירד ולהאיר למטה לנשמות ישראל, בבחי' גילוי רב ועצום, בשעת התפלה עכ"פ.
כי אף ש"לגדולתו אין חקר", עד ד"כולא קמיה כלא חשיבי"?
הרי, "במקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענותנותו", כ"מים שיורדין כו'".
וז"ש, "זרח בחשך אור, לישרים חנון ורחום וצדיק". (תהילים קיב, ד)
דע"י שהאדם "חנון ורחום וצדיק".
"צדקות אהב". (תהילים יא, ז)
גורם לאור ה', שיזרח לנשמתו המלובשת בגופו, העומד בחשך, שהוא משכא דחויא.
וזה נקרא בשם "ישועה", כד אתהפכא חשוכא לנהורא.
וזהו: "מצמיח ישועות".
שישועה זו, צומחת מזריעת הצדקה שזורעין בארץ העליונה, ארץ חפץ, היא השכינה וכנסת ישראל, שנקראת כן ע"ש שמתלבשת בתחתונים להחיותם.
כמ"ש: "מלכותך מלכות כל עולמים".
ובפרט מן הפרט, כשזורעין באה"ק התחתונה, המכוונת כנגדה ממש.
שהזריעה נקלטת תיכף ומיד בארץ העליונה, בלי שום מניעה ועיכוב בעולם.
מאחר שאין שום דבר חוצץ ומפסיק כלל, בין ארצות החיים, כי "זה שער השמים".
משא"כ בחו"ל.
וד"ל: