פרק י
אד"ש וחיים, פתח דברי, יעיר אזן שומעת תוכחת חיים, אשר הוכיח ה' חיים, ע"י נביאו ואמר:
"חסדי ה' כי לא תמנו וגו'". והל"ל: "כי לא תמו", כמ"ש: "כי לא תמו חסדיך וגו'"?
ויובן עפ"י מ"ש בזוה"ק: "אית חסד ואית חסד. אית חסד עולם כו' ואית חסד עילאה, דהוא רב חסד כו'".
כי הנה מודעת, זאת התורה נקראת עוז, שהוא לשון גבורה. וכמו שאמרו חז"ל: "תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני מפי הגבורה". וכדכתיב: "מימינו אש דת למו".
פי', שהתורה מקורה ושרשה, הוא רק חסדי ה', המכונים בשם ימין. דהיינו, המשכת בחי' אלהותו ית', והארה מאור א"ס ב"ה, אל העולמות, עליונים ותחתונים.
ע"י האדם הממשיך האור על עצמו, בקיום רמ"ח מ"ע שהן רמ"ח אברים דמלכא. פי' רמ"ח כלים ולבושים, להארה [נר' דצ"ל לההארה] מאור א"ס ב"ה המלובש בהן.
(ומאור זה יומשך לו דו"ר בכל מצוה כנודע)
רק שהמשכה זו נתלבשה תחלה במדת גבורתו של הקב"ה, המכונה בשם "אש". שהיא בחי' צמצום האור והחיות, הנמשכות מאור אין סוף ב"ה, כדי שתוכל להתלבש במעשה המצות. שרובן ככולן הם בדברים חומריים, כציצית ותפילין וקרבנות וצדקה.
ואף מצות שהן ברוחניות האדם, כמו יראה ואהבה. - אעפ"כ, הן בבחי' גבול ומדה, ולא בבחי' א"ס כלל.
כי אהבה רבה לה' בלי קץ וגבול ומדה, אין האדם יכול לסובלה בלבו, ולהיות קיים בגופו אפילו רגע.
וכמארז"ל: שבשעת מ"ת, שהיתה התגלות אלהותו ית' ואא"ס ב"ה, בבחי' דיבור והתגלות, פרחה נשמתן כו':
והנה לפי שהמצות ניתנו לנו ע"י התלבשות במדת גבורה וצמצום ההארה כו'. לכן רוב המצות יש להן שיעור מצומצם. כמו אורך הציצית, י"ב גודלין. והתפילין, אצבעים על אצבעים, ומרובעות דוקא. והלולב, ד"ט. והסוכה, ז"ט. והשופר, טפח. והמקוה, מ' סאה.
וכן בקרבנות, יש להן שיעור מצומצם, לזמן. כמו כבשים, בני שנה. ואילים, בני שתים. ופרים כו'.
וכן במעשה הצדקה וגמ"ח בממונו. אף שהוא מהעמודים שהעולם עומד עליהם. וכדכתיב: "עולם חסד יבנה". - אפ"ה יש לה שיעור קצוב. חומש, למצוה מן המובחר. ומעשר, למדה בינונית כו'.
וזה נק': "חסד עולם". - פי': חסד אל כל היום, המתלבש בעולמות עליונים ותחתונים, ע"י אתערותא דלתתא, היא מצות הצדקה וחסד שעושים בני אדם זה עם זה.
ולפי שהעולם הוא בבחי' גבול ומדה, מהארץ עד לרקיע ת"ק שנה. וכן מרקיע לרקיע כו'. ושית אלפי שני הוי עלמא כו'. - לכן ניתן שיעור ומדה גם כן למצות הצדקה והחסד שבתורה, כמו לשאר מצות התורה.
אך היינו דוקא, לשומר התורה, ולא סר ממנה ימין ושמאל, אפילו כמלא נימא.
אבל מי שהעביר עליו הדרך ח"ו, מאחר שהעוה דרכו, לתת מגרעות בקדש העליון. שגרע ערכו, בחי' המשכתו, מה שהיה יכול להמשיך מבחי' אלהותו והארת האור מאור א"ס ב"ה, אילו היה שומר התורה ומקיימה כהלכתה.
הרי מעוות זה לא יוכל לתקן, כ"א בהמשכת האור העליון שלמעלה מהעולמות ואינו מתלבש בהן, הנק': "חסד עילאה"' ו"רב חסד".
לפי שמאיר ומתפשט בבחי' א"ס בלי גבול ומדה, מאחר שאיננו מצומצם תוך העולמות, אלא בבחי' מקיף עליהן מלמעלה, מריש כל דרגין עד סוף וכו'.
וכשהאדם ממשיכו למטה במעשיו, ואתעדל"ת - אזי אור עליון זה מאיר ומתפשט תוך העולמות, ומתקן כל מעוות וכל מגרעות שניתנו בקדש העליון. ומחדש אורן וטובן, ביתר שאת ויתר עז, בבחי' אור חדש ממש.
לכן אמרו: במקום שבע"ת עומדין וכו'.
והנה עיקר התשובה הוא בלב, כי על ידי החרטה מעומקא דלבא, מעורר עומק אור העליון הזה.
אך כדי להמשיכו להאיר בעולמות, עליונים ותחתונים, צריך אתעדל"ת ממש, בבחי' מעשה.
דהיינו מעשה הצדקה וחסד בלי גבול ומדה.
דכמו שהאדם משפיע רב חסד, פי', ח"ס דלי"ת. דהיינו לדל ואביון, דלית ליה מגרמי' כלום, ואינו נותן גבול ומדה לנתינתו והשפעתו. כך הקב"ה, משפיע אורו וטובו, בבחי' חסד עילאה, הנק': רב חסד, המאיר בבחי' א"ס בלי גבול ומדה, תוך העולמות עליונים ותחתונים. שכולם הם בבחי' דלי"ת אצלו יתברך, דלית להון מגרמיהון כלום, וכולא קמיה כלא חשיבי. ועי"ז נתקנו כל הפגמים, שפגם האדם בעונותיו למעלה, בעולמות עליונים ותחתונים.
וז"ש: "עשה צדקה ומשפט, נבחר לה' מזבח"[משלי כג,א]. לפי שהקרבנות הן בבחי' שיעור ומדה וגבול. משא"כ בצדקה, שיוכל לפזר בלי גבול לתקן עונותיו.
ומ"ש: "המבזבז, אל יבזבז יותר מחומש"? - היינו דוקא במי שלא חטא, או שתקן חטאיו בסיגופים ותעניות כראוי, לתקן כל הפגמים למעלה.
אבל מי שצריך לתקן נפשו עדיין, פשיטא דלא גרעה רפואת הנפש מרפואת הגוף, שאין כסף נחשב.
"וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" כתיב.
והנה מדת חסד זו בלי גבול ומדה, נקראת על שמו של הקב"ה: "חסדי ה'". כדכתיב: "וחסד ה' מעולם ועד עולם כו'".
כי הגם שכל ישראל הם רחמנים וגומלי חסדים, ברם יש גבול ומדה לרחמי האדם. אבל הקב"ה נק' א"ס ב"ה, ולמדותיו אין סוף. כדכתיב: "כי לא כלו רחמיו וכו'".
וז"ש הנביא אחר החורבן והגלות: "חסדי ה' כי לא תמנו וגו'". - פי', לפי שלא תמנו, שאין אנו תמימים ושלמים, בלי שום חטא ופגם בנפש ובעולמות עליונים, ע"כ צריכין אנו להתנהג בחסדי ה', שהם בלי גבול ותכלית. כדי לעורר עלינו רחמים וחסד עילאה, שהוא: רב חסד, ורחמים בלי גבול ותכלית. כמ"ש "כי לא כלו רחמיו וגו'".
וזהו שארז"ל: "אין ישראל נגאלין אלא בצדקה" שיעשו, גם אם יהיו פטורים מדינא, כי "אין בן דוד בא כו'":