פרק יא
להשכילך בינה.
כי לא זו הדרך ישכון אור ה', להיות חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני.
כי ע"ז ארז"ל: "בטל רצונך כו'".
דהיינו שיהי' רצונו בטל במציאות.
ולא יהיה לו שום רצון כלל בעניני עולם הזה כולם, הנכללים בבני חיי ומזוני.
וכמארז"ל: ש"ע"כ אתה חי":
וביאור הענין הוא.
רק אמונה אמיתית ביוצר בראשית.
דהיינו שהבריאה יש מאין- הנק':[1] "ראשית חכמה"[2]. והיא חכמתו שאינה מושגת לשום נברא -
הבריאה הזאת, היא בכל עת ורגע.
שמתהוים כל הברואים, יש מאין, מחכמתו ית', המחיה את הכל.
וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו, ויצייר בדעתו, הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש.
האיך יעלה על דעתו, כי רע לו?
או שום יסורים, מבני חיי ומזוני, או שארי יסורין בעולם?!
הרי האין, שהיא חכמתו יתברך, הוא מקור החיים, והטוב, והעונג.
והוא ה"עדן" שלמעלה מעוה"ב[3].
רק מפני שאינו מושג, לכן נדמה לו רע, או יסורים.
אבל באמת, אין רע יורד מלמעלה, והכל טוב.
רק שאינו מושג, לגודלו ורב טובו.
וזהו עיקר האמונה, שבשבילה נברא האדם.
להאמין ד"לית אתר פנוי מיני'".
ו"באור פני מלך חיים".
וע"כ, "עוז וחדוה במקומו".
הואיל והוא רק טוב כל היום.
וע"כ, ראשית הכל, שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה.
ויחיה ממש באמונתו בה', המחיה ומטיב עמו בכל רגע.
ומי שמתעצב ומתאונן, מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין, וחסר לו איזה טובה.
והרי זה ככופר ח"ו.
וע"כ הרחיקו מדת העצבות במאד חכמי האמת.
אבל המאמין, לא יחוש משום יסורין בעולם.
ובכל עניני העולם, הן ולאו שוין אצלו, בהשוואה אמיתית.
ומי שאין שוין לו, מראה בעצמו שהוא מערב רב, דלגרמייהו עבדין.
ואוהב א"ע, לצאת מתחת יד ה', ולחיות בחיי עו"ג, בשביל אהבתו א"ע.
וע"כ הוא חפץ בחיי בשרים, ובני ומזוני, כי זה טוב לו.
ונוח לו, שלא נברא.
כי עיקר בריאת האדם בעוה"ז, הוא בשביל לנסותו בנסיונות אלו, ולדעת את אשר בלבבו.
אם יפנה לבבו אחרי אלהים אחרים, שהם תאוות הגוף המשתלשלים מס"א, ובהם הוא חפץ.
או אם חפצו ורצונו לחיות חיים אמיתים, המשתלשלים מאלקים חיים,
אף שאינו יכול:
(צ"ע. ובאיזה כת"י ליתא תיבות אלו [אף שאינו יכול] ובנוסחא אחרת מצאנו כך. "או אם חפצו ורצונו אף שאינו יכול לחיות חיי אמיתים כו'". ולפי נוסחא זו נראה שתיבות [אף שאינו יכול] הוא מאמר מוסגר).:
ויאמין, שבאמת הוא חי בהם.
וכל צרכיו וכל עניניו משתלשלים באמת, בפרטי פרטיותיהם, שלא מס"א.
כי, "מה' מצעדי גבר כוננו".
ו"אין מלה כו'"[4].
ואם כן, הכל טוב בתכלית, רק שאינו מושג.
ובאמונה זו, באמת נעשה הכל טוב, גם בגלוי.
שבאמונה זו שמאמין שהרע הנדמה בגלוי, כל חיותו הוא מטוב העליון, שהיא חכמתו יתברך, שאינה מושגת, והיא העדן שלמעלה מעוה"ב.
הרי באמונה זו נכלל ומתעלה באמת הרע המדומה בטוב העליון הגנוז: