פרק טז
לאנשי ק' וכו':
אהוביי אחיי ורעיי אשר כנפשי.
הנה לא נעלם ממני צוק העתים, אשר נתדלדלה הפרנסה. ובפרט הידועים לי ממחניכם, אשר מטה ידם בלי שום משען ומשענה, וממש לווים ואוכלים. ה' ירחם עליהם, וירחיב להם בצר, בקרוב.
ועם כל זה, לא טוב הם עושים לנפשם, לפי הנשמע. אשר קפצו ידם, הפתוחה מעודם עד היום הזה, ליתן ביד מלאה ועין יפה, לכל הצטרכות ההכרחיים, לדי מחסורי האביונים, נקיים, אשר עיניהם נשואות אלינו. ואם אנו לא נרחם עליהם ח"ו, מי ירחם עליהם?
"וחי אחיך עמך" כתיב! ולא אמרו, "חייך קודמין", אלא כשביד אחד קיתון של מים וכו'. שהוא דבר השוה לשניהם בשוה לשתות, להשיב נפשם בצמא.
אבל אם העני צריך לחם לפי הטף, ועצים וכסות בקרה, וכה"ג - כל דברים אלו, קודמין לכל מלבושי כבוד, וזבח משפחה, בשר ודגים וכל מטעמים של האדם וכב"ב.
ולא שייך בזה, "חייך קודמין", מאחר שאינן חיי נפש ממש כמו של העני, שוה בשוה ממש. כדאיתא בנדרים דף פ'.
והנה זהו עפ"י שורת הדין גמור.
אבל באמת גם אם הוא ענין דלא שייך כ"כ ה"ט, ראוי לכל אדם שלא לדקדק להעמיד על הדין.
רק לדחוק חייו, וליכנס לפני ולפנים משורת הדין.
ולדאוג לעצמו ממארז"ל: ש"כל המדקדק בכך - סוף בא לידי כך" ח"ו.
וגם כי כולנו צריכים לרחמי שמים בכל עת, באתערותא דלתתא דוקא, בכל עת ובכל שעה, לעורר רחמינו על הצריכים לרחמים.
וכל המאמץ לבבו וכובש רחמיו, יהיה מאיזה טעם שיהיה, גורם כך למעלה לכבוש וכו', ח"ו.
ומה גם, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב תמיד ולא יחטא.
והצדקה מכפרת ומגינה מן הפורענות וכו'.
ולזאת היא רפואת הגוף ונפש ממש.
"אשר עור בעד עור, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו". (איוב ב,בד)
בשגם אנו מאמינים בני מאמינים, כי הצדקה אינה רק הלואה להקב"ה.
כדכתיב, "מלוה ה' חונן דל".
וגמולו ישלם לו בכפליים, בעולם הזה.
דשכר כל המצות ליכא בעוה"ז, לבד מצדקה, לפי שהוא טוב לבריות.
כדאיתא בקדושין ס"פ קמא.
וגם יש לחוש לעונש ח"ו, כשחבריו נמנים לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם, כנודע ממארז"ל.
ולשומעים יונעם, ותבוא עליהם ברכת טוב, בכל מילי דמיטב.
הטיבה ה' לטובים וישרים, כנפשם ונפש הדו"ש מכל לב ונפש: