פרק ד
להבין מ"ש בפע"ח: דבזמן הזה עיקר הבירור ע"י התפלה דוקא, אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה?
הענין הוא, שע"י תו"מ מוסיפין אור באצי' כו'. פי', אור א"ס ב"ה בכלים דאצי': על ידי תלמוד תורה - בפנימית, דהיינו המשכות המוחין. ובקיום המצות - בחיצונית הכלים, שהם בחי' נה"י שבי"ס, ז"א שבאצי'. רק שמתלבשים בבי"ע, בתורה ומצות הגשמיים שבעוה"ז.
אבל התפלה היא המשכת אור א"ס ב"ה לבי"ע דוקא, לא בדרך התלבשות בלבד, רק האור ממש. לשנות הנבראים מכמות שהם: שיתרפא החולה, וירד הגשם משמים לארץ, ויולידה ויצמיחה.
משא"כ בתורה ומצוות שאין שינוי בקלף התפילין ע"י הנחתן בראש ובזרוע.
וגם במצות שעשייתן הוא גמר מצותן - השינוי הוא ע"י אדם ולא בידי שמים כבתפלה, שהיא המשכת החיות מא"ס ב"ה, שהוא לבדו כל יכול.
והלכך כדי להמשיך אור א"ס ב"ה למטה, א"א בלי העלאת מ"ן מלמטה דוקא. משא"כ לת"ת שבאצי', המיוחדת בלא"ה במאציל ב"ה.
והעלאת מ"ן במוחו ולבו של אדם, היא בחי' רשפי אש בלי גבול. ונק': "מאדך" - כדי לעורר בחי' א"ס. והיינו, ע"י גבורות דס"ג, שהן הן הרפ"ח ניצוצין כו'.
ולכן נק' התפלה: "חיי שעה", היא מלכות היורדת בבי"ע. ותורה: "חיי עולם" הוא ז"א. כי רמ"ח פקודין הן מתחלקין בי' כלים דע"ס דז"א כו'.