וזאת היתה שמחת דוד המלך עליו השלום, שהיה מזמר ומרנן, לשמח לבו בעסק התורה בעת צרתו.
אך מה שהיה משתבח בתהלת התורה במעלתה זו ואמר: "זמירות היו לי כו'" - נענש ע"ז. וא"ל הקב"ה "זמירות קרית להו?!"
משום שבאמת מעלתה זו, שכל העולמות בטלים לגבי דקדוק אחד ממנה, היא מבחי' אחוריים של עומק המחשבה.
כמ"ש במ"א בשם האריז"ל על מארז"ל: "נובלות חכמה שלמעלה - תורה".
אבל פנימית שבעומק, שהוא פנימית התורה, היא מיוחדת לגמרי באור א"ס ב"ה המלובש בה בתכלית היחוד.
ולגבי א"ס ב"ה כל העולמות כלא ממש ואין ואפס ממש. "כי אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו'".
והלכך גם לפנימיות התורה אין לשבחה כלל בתהלת חיות כל העולמות, מאחר דלא ממש חשיבי.
ובבחי' פנימיותה אינה שמחת לבב אנוש ושעשועיו אלא כביכול שמחת לב ושעשוע המלך הקב"ה, שמשתעשע בה: "כי אלקים הבין דרכה, וידע מקומה", ומעלתה בידיעת עצמו כביכול. אבל: "נעלמה מעיני כל חי". כמ"ש "ופני לא יראו". דהיינו בחי' פנימיותה, כמש"ש בשם האריז"ל.
וזש"ה: "ואהי' אצלו שעשועים" - אצלו דוקא. "משחקת לפניו" - לפניו דוקא. דהיינו בבחי' פנימיותה.
וע"ז אמר: "ואהיה אצלו אמון", אל תקרי אמון אלא אומן כו'.
ועל בחי' אחוריים אמר: "משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם".
כי התורה ניתנה בבחי' פנים ואחור. כדכתיב במגילה עפה דזכרי': "והיא כתובה פנים ואחור".
ולפי שתפס דוד בבחי' אחוריים - לכך נענש בשכחה הבאה מן בחי' אחוריים. ונעלם ממנו לפי שעה, מ"ש: "עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו". לחבר וליחד את הכתפיים, שהן בחי' אחוריים אל עבודת הקדש, היא ח"ע, בבחי' פנים. שמשם נמשכו הלוחות שבארון. כמ"ש "כתובים משני עבריהם כו'".
וכמ"ש בירושלמי דשקלים, שלא היתה בהן בחי' פנים ואחור ע"ש: