והנה זהו טבע הנהוג במדת כל אדם, אף אם שניהם שוים במעלה.
ועל אחת כמה וכמה, אם מלך גדול ורב, מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה. ויורד אליו ממקום כבודו, עם כל שריו יחדיו, ומקימו ומרימו מאשפתו ומכניסו להיכלו, היכל המלך, חדר לפנים מחדר, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם. ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי, וחיבוק ונישוק, ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש.
עאכ"ו שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש מעומקא דלבא לאין קץ.
ואף אם לבו כלב האבן - המס ימס, והיה למים, ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך: