וכל שכן וקל וחומר בבריאת יש מאין, שהיא למעלה מהטבע, והפלא ופלא יותר מקריעת ים סוף.
על אחת כמה וכמה שבהסתלקות כח הבורא מן הנברא, חס ושלום, ישוב הנברא לאין ואפס ממש.
אלא צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו.
והן הן בחינת אותיות הדבור מעשרה מאמרות, שבהם נבראו.
ועל זה נאמר, "ואתה מחיה את כולם" (נחמיה ט, ו), אל תקרי מחיה, אלא מהוה.
דהיינו יש מאין.
ו"אתה" הן בחינת האותיות מאל"ף ועד תי"ו.
והה"א, היא ה' מוצאות הפה, מקור האותיות.
ואף שאין לו דמות הגוף?
הרי מקרא מלא דבר הכתוב, "וידבר ה'", "ויאמר ה'".
והיא בחינת התגלות הכ"ב אותיות עליונות לנביאים.
ומתלבשות בשכלם והשגתם, במראה הנבואה, וגם במחשבתם ודיבורם.
כמו שכתוב "רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני" (שמואל ב כג, ב).
וכמ"ש האר"י ז"ל [בשער הנבואה].
וכעין זה היא התלבשות האותיות בברואים.
כדכתיב "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהילים לג, ו).
רק שהיא על ידי השתלשלות רבות ועצומות, עד שיורדות לעשיה גופנית.
מה שאין כן השגת הנביאים היא באצילות המתלבשת בעולם הבריאה: