פרק יב
וטעם השמחה ביסורי הגוף, לפי שהיא טובה גדולה ועצומה לנפש החוטאת, למרקה בעה"ז ולהצילה מהמירוק בגיהנם.
(בפרט בדורותינו אלה, שאין ביכולת להתענות כפי מספר כל הצומות, שבתיקוני תשובה מהאר"י ז"ל, הצריכות למירוק הנפש, להצילה ממירוק בגיהנם)
וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בהקדמה לפי' איוב.
שאפי' יסורים של איוב ע' שנה, אין להן ערך כלל ליסורי הנפש, שעה אחת בגיהנם.
כי אש א' מששים וכו'.
אלא לפי שעוה"ז חסד יבנה, וביסורין קלין בעוה"ז, ניצול מדינים קשים של עוה"ב.
כמשל הילוך והעתקת הצל בארץ טפח, לפי הילוך גלגל השמש ברקיע אלפים מילין וכו'.
ויתר על כן לאין קץ הוא בנמשל בבחי' השתלשלות העולמות, מרום המעלות עד עוה"ז הגשמי.
וכנודע ממ"ש בזוה"ק מענין עליות עולמות העליונים באתערותא דלתתא בהקרבת עוף אחד בן יונה או תור ע"ג המזבח או קומץ מנחה.
וכן הוא בכל המצות מעשיות כנודע מהאריז"ל.
וז"ש רז"ל ע"פ והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה וכו'.
(וכמ"ש לעיל בענין אשר קדשנו במצותיו וכו' בחי' סוכ"ע וכו').
וככה ממש הוא בענין שכר ועונש כמארז"ל שכר מצוה מצוה וכו' וכמ"ש במ"א.
ודעת לנבון נקל ומשכיל על דבר ימצא טוב: