קונטרס אחרון א
קונטרס אחרון על כמה פרקים. עיין בלק"א ח"א פ"מ:
להבין, איך הקורא בסיפורי מעשיות שבתורה, הוא מקושר בח"ע?
ע"פ מ"ש בכוונות דט"ז ע"ב, כמו שהאדם עוסק למטה, כך דיוקן האדם העליון למעלה כו'. וכן י"ל בהרהור באותיות הכתובות.
אבל הדבור, י"ל דבוקע וסליק לאצי' ממש. או לבריאה - בדו"ר שכליים. או ליצי' -בדו"ר טבעיים. ובמקרא - סליק מעוה"ז לי"ס דעשי'. משום דבקע אוירין וכו'.
משא"כ בהרהור. אלא הדיוקן שהוא שרש נשמתו וכו'.
ומ"ש בזהר ח"ג דק"ה, "דהרהור לא עביד מידי כו'"' והיינו אפי' לטב? ע"ש, ובדל"א ע"ב.
י"ל, דהיינו לאתערא לעילא, שיומשך משם לתתא, רק מחשבתו נשארה שם, ומוסיפה שם אור גדול בתוספת וריבוי האור באצי', ע"י מקרא ומצות מעשיות שבעשי'.
שעיקר היחוד הוא למעלה, רק הפירות בעוה"ז ע"י המשכת אור מעט מזעיר למטה, ע"י הדבור ומעשה. משא"כ בהרהור, לא נמשך כלום.
ולכן לא יצא ידי חובתו, מה שירדה נשמתו לעוה"ז, רק להמשיך אורות עליונים למטה, כמ"ש בע"ח שכ"ו "להמשיך אור".
אבל להעלות ממטה למעלה, הוא דוקא ע"י מחשבה טובה. דבלא דו"ר לא פרחא לעילא. וכמ"ש בשער הנבואה פ"ב, "והמחשבה טובה כו'".
ומ"ש "דבקע רקיעין וכו'", והיינו אפילו בלא דו"ר, במכש"כ מדברים בטלים. [ז"א דגם שם יש איזו תאוה. (בנ"א ליתא תיבות אלו)] דמדה טובה מרובה?
היינו "רקיעין" דוקא, שהן ההיכלות והבתים, ולא בגוף האדם העליון. וכש"כ בנר"ן, אפי' באדם דעשיה, שהן י"ס אורות וכלים. וז"ש בתקונים, "דבלא דו"ר לא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה'" דוקא: