ומ"ש בע"ח (ושער היחודים), "שע"י הכוונה: נעשה לבוש נשמה.[1] וע"י התורה: לבוש רוח דרוח[2], ע"י משנה דיצי'. ורוח דנשמה דבריאה[3], ע"י הגמ'?[4]
י"ל: דהיינו דוקא ע"י תורת האדם בעוה"ז העולה למעלה.[5] אבל התלמוד עצמו שניתן בסיני, הוא בנשמה. ולכן הוא מברר הרוח.[6] וכן במשנה דיצי'.[7]
ואף את"ל שגם הניתן מסיני, הוא ברוח דבריאה יצירה - הרי נודע, שכל מלאך שהוא שליח מלמעלה אזי נק' בשם ה' ממש השוכן בקרבו. משא"כ כשאינו שליח, יש לו שם אחר כפי עבודתו. ואזי קורא: "קדוש ק' ק' ה' כו'". כלומר ששם ה' מובדל ממנו.[8]
וכן הוא ממש בבחי' התלבשות התלמוד בבחי' רוח דבריאה, והמשנה ברוח דיצי'. הם שלוחי ה'. דהיינו כלים דנוק' דאצי':[9] החיצונים, בתלמוד. והאמצעי', במשנה.
אשר המשנה והתלמוד, שבהם נמשכים מיסוד אבא המקבל מח"ס דא"א שבו מלובש אור א"ס ב"ה.[10] ונמצא שאור א"ס הוא שם ה' שוכן ברוח דבי"ע, במקרא ומשנה ותלמוד. וכשהאדם לומד ממשיך אור א"ס ב"ה בעוה"ז להיות נכלל ובטל באורו ית'. כי זה כל האדם.
וזאת היתה עבודת רשב"י וכל התנאים ואמוראים בנגלה, להמשיך אורו ית', ולברר בירורי נוגה כל משך זמן הגלות, דשלטא אילנא דטו"ר. כמ"ש עת אשר שלט האדם באדם כו'. כי זהו תכלית ההשתלשלות שירד העליון למטה, ויהיה לו דירה בתחתונים. כדי להעלותן, למהוי אחד באחד.
משא"כ עבודת המלאכים, דו"ר שכליים, אינה בבחי' המשכה כלל וכלל, רק הסתלקות כו'.
ובזה יובן, מה שנבראים מלאכים מאין ליש ע"י עסק התורה, אפי' שלא בכוונה, שהוא בחי' רוח בלבד, שאינה אלקות כלל.[11]
אלא לפי שאעפ"כ שם ה' שוכן וכו'. וד"ל: