כי[1] השכל שבנפש המשכלת, כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה' - איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכולא[2] קמיה[3] כלא חשיב - נולדה ונתעוררה, מדת יראת הרוממות, במוחו ומחשבתו - לירא ולהתבושש מגדולתו יתברך שאין לה סוף ותכלית, ופחד ה' בלבו.
ושוב, יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש, בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה, לגדולת אין סוף ב"ה.
והיא: כלות הנפש. כדכתיב[4]: "נכספה וגם כלתה נפשי וגו' ", וכתיב[5]: "צמאה נפשי לאלהים וגו'", וכתיב[6]: "צמאה לך נפשי וגו'" .
והצמאון הוא מיסוד האש שבנפש האלהית[7], וכמ"ש הטבעיים. וכן הוא בעץ חיים: שיסוד האש הוא בלב, ומקור המים והליחות מהמוח. וכמ"ש בע"ח שער נ': שהיא[8] בחי' חכמה, שנקרא: מים שבנפש האלהית. ושאר המדות כולן - הן ענפי היראה והאהבה ותולדותיהן, כמ"ש במקום אחר.
והדעת, הוא מלשון[9]: "והאדם ידע את חוה" - והוא לשון התקשרות והתחברות - שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד, ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה, ואינו מסיח דעתו.
[10]כי אף מי שהוא חכם ונבון[11] בגדולת א"ס ב"ה, הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה - לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית, כי אם דמיונות שוא.
ועל כן, הדעת הוא קיום המדות וחיותן. והוא[12] כולל חסד וגבורה, פי': אהבה וענפיה[13] ויראה וענפיה: