כי^[1] השכל שבנפש המשכלת, כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה' - איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכולא^[2] קמיה^[3] כלא חשיב - נולדה ונתעוררה, מדת יראת הרוממות, במוחו ומחשבתו - לירא ולהתבושש מגדולתו יתברך שאין לה סוף ותכלית, ופחד ה' בלבו. 

ושוב, יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש, בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה, לגדולת אין סוף ב"ה. 

והיא: כלות הנפש. כדכתיב^[4]: "נכספה וגם כלתה נפשי וגו' ", וכתיב^[5]: "צמאה נפשי לאלהים וגו'", וכתיב^[6]: "צמאה לך נפשי וגו'" .

והצמאון הוא מיסוד האש שבנפש האלהית^[7], וכמ"ש הטבעיים. וכן הוא בעץ חיים: שיסוד האש הוא בלב, ומקור המים והליחות מהמוח. וכמ"ש בע"ח שער נ': שהיא^[8] בחי' חכמה, שנקרא: מים שבנפש האלהית. ושאר המדות כולן - הן ענפי היראה והאהבה ותולדותיהן, כמ"ש במקום אחר.

והדעת, הוא מלשון^[9]: "והאדם ידע את חוה" - והוא לשון התקשרות והתחברות - שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד, ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה, ואינו מסיח דעתו.

^[10]כי אף מי שהוא חכם ונבון^[11] בגדולת א"ס ב"ה, הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה - לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית, כי אם דמיונות שוא. 

ועל כן, הדעת הוא קיום המדות וחיותן. והוא^[12] כולל חסד וגבורה, פי': אהבה וענפיה^[13] ויראה וענפיה: