פרק ז
אך נפש החיונית הבהמית שבישראל[1] שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם כנזכר לעיל[2].[3]
ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה[4].[5] וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה[6].
וכן, קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בענייני עוה"ז שאין בהם צד איסור - לא שרש ולא ענף משס"ה מצות לא תעשה וענפיהן, דאורייתא ודרבנן - רק שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו[7].
ואפי' הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש, אלא שכוונתו אינה לשם שמים, כדי לעבוד את ה' בגופו - לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה.
והכל כאשר לכל, נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא, שהיא קליפה רביעית - הנקראת: קליפת נוגה שבעולם הזה - הנקרא: עולם העשיה - רובו ככולו[8] רע רק מעט טוב מעורב בתוכה. [שממנה באות מדות טובות שבנפש הבהמית שבישראל, כמ"ש לעיל.[9]]
והיא[10], בחי' ממוצעת בין שלש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחי' ומדרגת הקדושה. ולכן, פעמים שהיא נכללת בשלש קליפות הטמאות. [כמו שכתוב בעץ חיים: שער מ"ט ריש פ"ד בשם הזהר.] ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחי' ומדרגת הקדושה, דהיינו: כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע, וגובר ועולה ונכלל בקדושה.
כגון דרך משל: האוכל בשרא שמינא דתורא[11] ושותה יין מבושם, להרחיב דעתו לה' ולתורתו, כדאמר רבא: "חמרא וריח כו'"[12]. או בשביל כדי לקיים מצות ענג שבת וי"ט - אזי נתברר חיות הבשר והיין, שהיה נשפע מקליפת נוגה, ועולה לה' כעולה וכקרבן.
וכן:[13] האומר מילתא דבדיחותא, לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה[14]. וכמו שעשה רבא לתלמידיו: שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחלה[15] ובדחי רבנן[16].