אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין, למלאת תאות גופו ונפשו הבהמית, שהוא[1] בחינת יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה שממנו מדת התאוה[2]. - הנה ע"י זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה[3] ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות. וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו.
כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר, לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה'. שזהו לשון: "היתר" ו"מותר" - כלומר: שאינו קשור ואסור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות לה'. רק שהרשימו ממנו נשאר בגוף, ועל כן צריך הגוף לחיבוט הקבר, כמו שיתבאר לקמן.
מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות, שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי - הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם, ואין עולים משם עד כי יבא יומם: ו"יבולע המות לנצח"[4] כמו שכתוב: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"[5].
או עד שיעשה תשובה גדולה כל כך, שזדונות נעשו לו כזכיות ממש - שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה, לדבקה בו יתברך, וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וציה.
להיות, כי עד הנה היתה נפשו בארץ ציה וצלמות, היא הסטרא אחרא, ורחוקה מאור פני ה' בתכלית. ולזאת צמאה נפשו ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים. כמאמרם ז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים כו'"[6]. ועל תשובה מאהבה רבה זו אמרו: ש"זדונות נעשו לו כזכיות" - הואיל ועל ידי זה[7] בא לאהבה רבה זו.
אבל תשובה שלא מאהבה זו, אף שהיא תשובה נכונה וה' יסלח לו - מכל מקום לא נעשו לו כזכיות, ואין עולים מהקליפה לגמרי עד עת קץ שיבולע המות לנצח.