פרק יד

והנה, מדת הבינוני היא מדת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך - שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה.

כי הבינוני אינו מואס ברע - שזהו דבר המסור ללב ולא כל העתים שוות - אלא סור מרע ועשה טוב, דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה, שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם, לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש.

כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור חס ושלום, יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי.

באמרו ללבו: "אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת, כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד חס ושלום מה' אחד בשום אופן, כדכתיב: "עונותיכם מבדילים וגו'".

רק אני רוצה לדבקה בו נפשי רוחי ונשמתי, בהתלבשן בשלשה לבושיו יתברך, שהם מעשה דבור ומחשבה בה' ותורתו ומצותיו, 

מאהבה מסותרת שבלבי לה' כמו בלב כללות ישראל, שנקראו: 'אוהבי שמך'. 

ואפילו קל שבקלים, יכול למסור נפשו על קדושת ה', ולא נופל אנכי ממנו בודאי - אלא שנכנס בו רוח שטות, ונדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלהי ישראל. וגם שוכח אהבתו לה' המסותרת בלבו.

אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת".

מה שאין כן בדבר המסור ללב, דהיינו שיהא הרע מאוס ממש בלב ושנאוי בתכלית שנאה או אפילו שלא בתכלית שנאה - הנה זה אי אפשר שיהיה באמת לאמיתו אלא על ידי גודל ותוקף האהבה לה' בבחינת: "אהבה בתענוגים", להתענג על ה' מעין עולם הבא. ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "עולמך תראה בחייך כו'".

ואין כל אדם זוכה לזה - כי זהו כעין קבול שכר. וכדכתיב: "עבודת מתנה אתן את כהונתכם וגו'" (במדבר יח, ז), כמו שנתבאר במקום אחר.

ולכן אמר איוב: "בראת צדיקים וכו'". וכדאיתא בתיקונים: שיש בנשמות ישראל כמה מיני מדרגות ובחינות: "חסידים, גבורים המתגברים על יצרם, מארי תורה נביאים כו', צדיקים כו'" ע"ש:

[הערה]