פרק טו

ובזה יובן מה שכתוב: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו"^[1].

שההפרש בין עובד אלהים לצדיק הוא - ש"עובד" הוא לשון הוה, שהוא באמצע העבודה, שהיא המלחמה עם היצה"ר, להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה שלא יתלבש באברי הגוף. שהוא באמת עבודה ועמל גדול להלחם בו תמיד - והיינו הבינוני.

אבל הצדיק נקרא: "עבד ה'", בשם התואר כמו שם: "חכם" או "מלך", שכבר נעשה חכם או מלך - כך זה כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע עד כי ויגרשהו וילך לו. "ולבו חלל בקרבו".

ובבינוני יש ג"כ שתי מדרגות: "עובד אלהים", ו"אשר לא עבדו".

ואף על פי כן אינו רשע - כי לא עבר מימיו שום עבירה קלה. וגם קיים כל המצות שאפשר לו לקיימן. "ותלמוד תורה כנגד כולם". ולא פסיק פומיה מגירסא.

אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו, על ידי אור ה' המאיר על נפש האלהית שבמוח השליט על הלב כנ"ל - מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו, ואין צריך ללחום עמו כלל.

כגון שהוא מתמיד בלמודו בטבעו מתולדתו על ידי תגבורת המרה שחורה. וכן אין לו מלחמה מתאות נשים מפני שהוא מצונן בטבעו. וכן בשאר תענוגי עוה"ז הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו.

ולכן אין צריך להתבונן כל כך בגדולת ה', להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להשמר שלא לעבור על מצות ל"ת. ואהבת ה' בלבו לדבקה בו בקיום המצות, ותלמוד תורה כנגד כולן.

אלא די לו באהבה מסותרת אשר בלב כללות ישראל שנקראו: "אוהבי שמו". 

ולכן אינו נקרא: "עובד" כלל - כי אהבה זו המסותרת אינה פעולתו ועבודתו כלל, אלא היא ירושתנו מאבותינו לכלל ישראל. וכמ"ש לקמן.

וכן, אף מי שאינו מתמיד בלמודו בטבעו, רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה, ונעשה ההרגל לו טבע שני - די לו באהבה מסותרת זו, אלא אם כן רוצה ללמוד יותר מרגילותו.