פרק כד
וזה לעומת זה, הן שס"ה מצות לא תעשה דאורייתא וכל איסורי דרבנן.
מאחר שהן נגד רצונו וחכמתו יתברך והפכם ממש, הם נפרדים מיחודו ואחדותו יתברך בתכלית הפירוד ממש כמו הסטרא אחרא והקליפה הנקרא: "עבודה זרה", ו"אלהים אחרים", מחמת הסתר פנים של רצון העליון כנ"ל.
וכן ג' לבושי הנפש שמקליפת נוגה שבישראל, שהם מחשבה דבור ומעשה המלובשים בשס"ה לא תעשה דאורייתא ודרבנן.
וכן מהות הנפש עצמה המלובשת בלבושיה, כולם מיוחדים ממש בסטרא אחרא וקליפה זו הנקנראת עבודה זרה.
ולא עוד, אלא שבטלים וטפלים אליה, וגרועים ופחותים ממנה מאד.
כי היא אינה מלובשת בגוף חומרי, ויודעת את רבונה, ואינה מורדת בו לפעול פעולתה במשלחת מלאכי רעים שלה שלא בשליחותו של מקום ברוך הוא חס ושלום. וכמאמר בלעם, "לא אוכל לעבור את פי ה'" וגו'.
ואף שנקרא עבודה זרה? הא קרו ליה, "אלהא דאלהיא". ואינם יכולים לעבור כלל על רצונו יתברך. כי יודעים ומשיגים שהוא חיותם וקיומם. שיונקים מבחינת אחוריים דאחוריים של רצון העליון ברוך הוא המקיף עליהם.
אלא שיניקתם וחיותם שבתוכם היא בבחינת גלות בתוכם, להחשיב עצמן אלהות. והרי זו כפירה באחדותו.
אבל מכל מקום, אינן כופרים וכחשו בה' לגמרי ולומר: "לא הוא", אלא דקרו ליה: "אלהא דאלהיא". דהיינו חיותם וקיומם הנמשך ויורד עליהם מרצונו יתברך. ולכן אינן עוברין רצונו יתברך לעולם.
ואם כן, האדם העובר על רצונו יתברך, הוא גרוע ופחות הרבה מאד מהסטרא אחרא וקליפה הנקראת: "עבודה זרה", ו"אלהים אחרים".
והוא בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו של הקדוש ברוך הוא, יותר ממנה. וכאלו כופר באחדותו יותר ממנה חס ושלום.
וכמו שכתוב בעץ חיים, שער מ"ב סוף פ"ד, שהרע שבעולם הזה החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות כו'. והוא תכלית הבירור, וכו'.
ולכן, כל מעשה עולם הזה קשים ורעים. והרשעים גוברים בו וכו':