פרק כז
ואם העצבות אינה מדאגת עונות, אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו.
הנה, אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא.
אדרבה, יש לו לשמוח בחלקו, שאף שנופלות לו במחשבתו, הוא מסיח דעתו מהן. לקיים מה שנאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".
ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם "זונים" ח"ו, אלא בבינונים כיוצא בו, שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו, בין בהיתר כו'.
וכשמסיח דעתו, מקיים לאו זה. ואמרו רז"ל: "ישב ולא עבר עבירה - נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה".
ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש.
ואדרבה. העצבות היא מגסות הרוח.
- שאינו מכיר מקומו, ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק. שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו. -
כי אילו היה מכיר מקומו שהוא רחוק מאד ממדרגת צדיק, והלואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו, אפי' שעה אחת!
הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם, לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח, ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים, כנ"ל.
ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו, אתכפיא ס"א לתתא, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, ואתכפיא ס"א דלעילא, המגביה עצמה כנשר.
לקיים מ"ש: "אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך נאם ה'".
וכמו שהפליג בזהר פ' תרומה [דף קכח] בגודל נחת רוח לפניו ית': "כד אתכפיא ס"א לתתא, דאסתלק יקרא דקב"ה לעילא על כולא, יתיר משבח' אחרא. ואסתלקות' דא יתיר מכולא וכו'".