ומה שכתוב בגמרא, שמי שרואה בחבירו שחטא, מצוה לשנאותו, וגם לומר לרבו שישנאהו?
היינו, בחבירו בתורה ומצות, וכבר קיים בו מצות "הוכח תוכיח את עמיתך", עם שאתך בתורה ובמצות, ואף על פי כן לא שב מחטאו.
כמו שכתוב בספר חרדים.
אבל מי שאינו חבירו, ואינו מקורב אצלו.
הנה על זה אמר הלל הזקן: "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
לומר: שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם "בריות" בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה.
וכולי האי, ואולי, יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'.
והן לא - לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים.
וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם, שמצוה לשנאותם. מצוה לאהבם גם כן.
ושתיהן הן אמת. שנאה מצד הרע שבהם.
ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם.
שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם, המחיה נפשם האלקית.
וגם, לעורר רחמים בלבו עליה.
כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מסטרא אחרא הגובר עליה ברשעים.
והרחמנות, מבטלת השנאה, ומעוררת האהבה.
כנודע ממה שכתות "ליעקב אשר פדה את אברהם".
[ולא אמר דוד המלך עליו השלום "תכלית שנאה שנאתים וגו'", אלא על המינים והאפיקורסים, שאין להם חלק באלהי ישראל.
כדאיתא בגמרא ריש פרק ט"ז דשבת]: