ובזה יובן מה שהפליגו רז"ל במאד מאד במעלת הצדקה ואמרו: "ששקולה כנגד כל המצות". ובכל תלמוד ירושלמי היא נק' בשם מצוה סתם, כי כך היה הרגל הלשון לקרוא צדקה בשם מצוה סתם - מפני שהיא עיקר המצות מעשיות ועולה על כולנה.
שכולן הן רק להעלות נפש החיונית לה', שהיא היא המקיימת אותן ומתלבשת בהן, ליכלל באור א"ס ב"ה המלובש בהן, ואין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה.
שבכל המצות אין מתלבש בהן רק כח א' מנפש החיונית בשעת מעשה המצוה לבד. אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו, הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסק אחר שנשתכר בו מעות אלו, וכשנותנן לצדקה, הרי כל נפשו החיונית עולה לה'.
וגם מי שאינו נהנה מיגיעו - מ"מ הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית, הרי נותן חיי נפשו לה'.
ולכן אמרו רז"ל: שמקרבת את הגאולה - לפי שבצדקה אחת מעלה הרבה מנפש החיונית, מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך כחות ובחי' בכמה מצות מעשיות אחרות.