אך היינו דווקא "נשמות" ממש, שהן בחינת מוחין דגדלות אין סוף ברוך הוא.
אבל בחינת ה"רוח" של הצדיקים, וכן שאר כל נשמות ישראל שעבדו את ה' בדחילו ורחימו המסותרות בלב כללות ישראל - אין עולות לשם.
רק בשבת וראש חודש לבד, דרך העמוד שמגן עדן התחתון לגן עדן העליון, שהוא עולם הבריאה, הנקרא גן עדן העליון, להתענג על ה' וליהנות מזיו השכינה.
כי אין הנאה ותענוג לשכל נברא, אלא במה שמשכיל ומבין ויודע.
ומשיג בשכלו ובינתו, מה שאפשר לו להבין ולהשיג מאור אין סוף ברוך הוא, על ידי חכמתו ובינתו יתברך המאירות שם בעולם הבריאה.
ומה שזוכות נשמות אלו לעלות למעלה מהמלאכים, אף שעבדו בדחילו ורחימו טבעיים לבד?
היינו מפני שעל ידי דחילו ורחימו שלהם, אתכפיא סטרא אחרא המלובשת בגופם.
בין בבחינת סור מרע, לכבוש התאוות ולשברן, ובין בבחינת ועשה טוב, כנזכר לעיל.
והם היו בעלי בחירה לבחור ברע חס ושלום, ובחרו בטוב, לאכפיא לסטרא אחרא לאסתלקא יקרא דקודשא בריך הוא כו', כיתרון האור כו' כנזכר לעיל.
והנה כל זה הוא במדור הנשמות, ומקום עמידתן.
אך תורתן ועבודתן נכללות ממש ביו"ד ספירות, שהן בחי' אלהות. ואור אין סוף מתייחד בהן בתכלית היחוד.
והיינו: ביו"ד ספירות דבריאה, על ידי דחילו ורחימו שכליים. וביו"ד ספירות דיצירה, על ידי דחילו ורחימו טבעיים.
ובתוכן מלובשות יו"ד ספירות דאצילות, ומיוחדות בהן בתכלית.
ויו"ד ספירות דאצילות מיוחדות בתכלית במאצילן אין סוף ברוך הוא.
מה שאין כן הנשמות, אינן נכללות באלהות דיו"ד ספירות.
אלא עומדות בהיכלות ומדורין דבריאה או יצירה. ונהנין מזיו השכינה, הוא אור אין סוף ברוך הוא המיוחד ביו"ד ספירות דבריאה או דיצירה.
והוא זיו תורתן ועבודתן ממש. [ע' זהר ויקהל דף ר"י] כי שכר מצוה היא מצוה עצמה: