וגם יתבונן, איך שאור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין, הוא רצון העליון, הוא מלובש באותיות וחכמת התורה, או בציצית ותפילין אלו.
ובקריאתו או בלבישתו, הוא ממשיך אורו ית' עליו. דהיינו על חלק אלוה ממעל שבתוך גופו, ליכלל וליבטל באורו יתברך.
ודרך פרט: בתפילין, ליבטל וליכלל בחי' חכמתו ובינתו שבנפשו האלהית בבחי' חכמתו ובינתו של א"ס ב"ה המלובשות דרך פרט בפ' "קדש", "והיה כי יביאך". דהיינו, שלא להשתמש בחכמתו ובינתו שבנפשו בלתי לה' לבדו.
וכן ליבטל ולכלול בחי' הדעת שבנפשו, הכולל חו"ג שהן יראה ואהבה שבלבו בבחי' דעת העליון הכולל חו"ג המלובש בפ' "שמע", "והיה אם שמוע". והיינו כמ"ש בש"ע: "לשעבד הלב והמוח כו'".
ובעטיפת ציצית יכוין כמ"ש בזהר: להמשיך עליו מלכותו ית', אשר היא מלכות כל עולמים וכו', לייחדה עלינו על ידי מצוה זו. והוא כענין: "שום תשים עליך מלך".
ואזי, אף אם בכל זאת לא תפול עליו אימה ופחד בהתגלות לבו - מ"מ מאחר שמקבל עליו מלכות שמים וממשיך עליו יראתו ית' בהתגלות מחשבתו ורצונו שבמוחו.
וקבלה זו היא אמיתית בלי שום ספק, שהרי היא טבע נפשות כל ישראל שלא למרוד במלך הקדוש ית' - הרי התורה שלומד או המצוה שעושה מחמת קבלה זו ומחמת המשכת היראה שבמוחו - נקראות בשם עבודה שלימה ככל עבודת העבד לאדונו ומלכו.
משא"כ אם לומד ומקיים המצוה באהבה לבדה כדי לדבקה בו על ידי תורתו ומצותיו - אינה נקראת בשם עבודת העבד. והתורה אמרה: "ועבדתם את ה' אלהיכם וגו'". "ואותו תעבודו וגו'".
וכמ"ש בזהר [פ' בהר]: "כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא כו', הכי נמי אצטריך לב"נ לקבלא עליה עול מלכות שמים בקדמיתא כו'. ואי האי לא אשתכח גביה לא שריא ביה קדושה כו'".
[ובר"מ שם ד' קי"א ע"ב]: שכל אדם צ"ל בשתי בחי' ומדרגות, והן בחי' עבד ובחי' בן. ואף דיש בן שהוא ג"כ עבד - הרי אי אפשר לבא למדרגה זו בלי קדימת היראה עילאה כידוע ליודעים: