והנה, אף מי שגם במוחו ובמחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה - מפני פחיתות ערך נפשו ממקור חוצבה, ממדרגות תחתונות די"ס דעשיה. אעפ"כ, מאחר שמתכוין בעבודתו כדי לעבוד את המלך - הרי זו עבודה גמורה. כי היראה והעבודה נחשבות לשתי מצות במנין תרי"ג, ואינן מעכבות זו את זו.
ועוד שבאמת מקיים גם מצות יראה במה שממשיך היראה במחשבתו. כי בשעה ורגע זו עכ"פ, מורא שמים עליו עכ"פ כמורא בשר ודם הדיוט לפחות שאינו מלך, המביט עליו. שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו - שזו נק' יראה.
כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו'. תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם כו'".
רק שיראה זו נקראת: "יראה תתאה", ו"יראת חטא" שקודמת לחכמתו.
"ויראה עילאה", הוא ירא בושת כו'. דאית יראה ואית יראה כו'.
אבל בלי יראה כלל לא פרחא לעילא באהבה לבדה, כמו שהעוף אינו יכול לפרוח בכנף אחד. דדחילו ורחימו הן תרין גדפין, [כמ"ש בתיקונים].
וכן היראה לבדה היא כנף אחד ולא פרחא בה לעילא, אף שנק' עבודת עבד. וצריך להיות ג"כ בחי' בן. לעורר האהבה הטבעית עכ"פ, המסותרת בלבו שתהא בהתגלות מוחו עכ"פ. לזכור אהבתו לה' אחד במחשבתו וברצונו לדבקה בו ית'.
וזאת תהיה כוונתו בעסק התורה או המצוה הזו, לדבקה בו נפשו האלהית והחיונית ולבושיהן כנ"ל.