פרק יב
רק שהברואים מתחלקים למיניהם בכללות ובפרטות, ע"י שינויי הצירופים וחילופים ותמורות כנ"ל.
כי כל אות היא המשכת חיות וכח מיוחד פרטי. וכשנצטרפו אותיות הרבה להיות תיבה, אזי מלבד ריבוי מיני כחות וחיות הנמשכים כפי מספר האותיות שבתיבה - עוד זאת, העולה על כולנה, המשכת כח עליון וחיות כללית, הכוללת ושקולה כנגד כל מיני הכחו' והחיות פרטיות של האותיות, ועולה על גביהן.
והיא מחברתן ומצרפתן יחד, להשפיע כח וחיות לעולם הנברא, בתיבה זו לכללו ולפרטיו:
הגהה (ולפי שכל אות ואות מכ"ב אותיות התורה היא המשכת חיות וכח מיוחד פרטי שאינו נמשך באות אחרת, לכך גם תמונתן בכתב, כל אות היא בתמונה מיוחדת פרטית, המורה על ציור ההמשכה והתגלות האור והחיות והכח הנגלה ונמשך באות זו, איך הוא נמשך ונתגלה ממדותיו של הקב"ה ורצונו וחכמתו וכו'):
כגון ד"מ בתיבות שבמאמר יהי רקיע וגו' שנבראו בהן ז' רקיעים וכל צבא השמים אשר בהם. כמאמר רז"ל: שחקים - שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים וכו'. זבול - שבו ירושלים ובהמ"ק ומזבח וכו'. מכון - שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד וכו'.
שכללות הרקיעים נבראו וחיים וקיימים בכללות תיבות אלו שבמאמר יהי רקיע וכו'.
ופרטי הברואים שבז' רקיעים, נברא כל פרט מהם וחי וקיים, מאיזה צירוף אותיות מתיבות אלו או חילופיהן ותמורותיהן, שהן כפי בחי' חיות הנברא הפרטי ההוא.
כי כל שינוי צירוף, הוא הרכבת ואריגת הכוחות והחיות בשינוי, שכל אות הקודמת בצירוף היא הגוברת והיא העיקר בבריאה זו, והשאר טפילות אליה ונכללות באורה.
ועי"ז נבראת בריה חדשה.
וכן בחילופי אותיות או תמורותיהן, נבראות בריאות חדשות פחותי המעלה בערך הנבראים מהאותיות עצמן.