והנה, כל זה הוא רק על דרך משל לבד.
כי כל זה, הוא בנפש השכלית התחתונה שבאדם, הבאה מקליפת נוגה.
אך באמת לאמיתו, בנפש העליונה האלהית, שהיא חלק אלוה ממעל - כל המדות, פנימיות וחיצוניות, הן לה' לבדו.
כי מחמת אהבת ה', ומרוב חפצו לדבקה בו, הוא חפץ חסד, כדי לדבוק במדותיו.
כמארז"ל ע"פ, "ולדבקה בו", "הדבק במדותיו".
וכן במדת הגבורה, להפרע מן הרשעים, ולענשם בעונשי התורה.
וכן להתגבר על יצרו, ולקדש א"ע במותר לו. ולעשות גדר וסייג לתורה - מפני פחד ה' ויראתו, פן יבא לידי חטא ח"ו.
וכן לפאר את ה' ותורתו, בכל מיני פאר, ולדבקה בשבחיו בכל בחי' נפשו. דהיינו בהתבוננות שכלו ומחשבתו, גם בדיבורו.
וכן לעמוד בנצחון נגד כל מונע מעבודת ה' ומלדבקה בו. ונגד כל מונע מלהיות כבוד ה' מלא את כל הארץ. כמלחמות ה' אשר נלחם דוד המלך עליו השלום.
וכן להשתחוות ולהודות לה', אשר מחיה ומהוה את הכל, והכל בטל במציאות אצלו, וכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש.
ואף שאין אנו משיגים איך הוא הכל אפס ממש קמיה, אעפי"כ "מודים אנחנו" בהודאה אמיתית, שכן הוא באמת לאמיתו.
ובכלל זה ג"כ, להודות לה' על כל הטובות אשר גמלנו, ולא להיות כפוי טובה ח"ו.
ובכלל זה, להודות על כל שבחיו ומדותיו ופעולותיו באצי' ובריאות עליונים ותחתונים, שהם משובחים עד אין תכלית [נ"א חקר], ונאים וראוים אליו ית' וית'. והוא מלשון "הוד והדר".
וכן במדת: "צדיק יסוד עולם", להיות נפשו קשורה בה' חיי החיים, ולדבקה בו בדביקה וחשיקה, בחשק ותענוג נפלא.
ובמדת מל', לקבל עליו עול מלכותו ועבודתו כעבודת כל עבד לאדונו, באימה וביראה.