ומקור ושורש כל המדות הן מחב"ד.
דהיינו החכמה, היא מקור השכל, המשיג את ה' וחכמתו וגדולתו ומדותיו הקדושות, שמנהיג ומחיה בהן כל העולמות עליונים ותחתונים.
ובינה, היא ההתבוננות בהשגה זו באורך ורוחב ועומק בינתו, להבין דבר מתוך דבר.
ולהוליד מהשגה זו תולדותיה, שהן מדות אהוי"ר, ושארי מדות, הנולדות בנפש האלהית המשכלת ומתבוננת בגדולת ה'.
כי: "לגדולתו אין חקר".
ויש בחי' גדולת ה', שע"י התבוננות הנפש האלהית בה - תפול עליה אימתה ופחד, שהיא יראה תתאה, שהיא בחינת מלכות.
ויש בחי' גדולת ה', שממנה באה יראה עילאה, יראה בושת.
ויש בחינה, שממנה באה אהבה רבה.
ויש בחינה, שממנה באה אהבה זוטא.
וכן במדות החיצוניות, שהן חסד כו'.
ובכולן צריך להיות מלובש בהן בחינת הדעת.
שהוא בחינת התקשרות הנפש, הקשורה ותקועה בהשגה זו, שמשגת איזה ענין מגדולת ה', שממנה נולדה בה איזה מדה מהמדות.
כי בהיסח הדעת כרגע מהשגה זו - מסתלקת ג"כ המדה הנולדה ממנה, מהגילוי בנפש, אל ההעלם, להיות בה בכח ולא בפועל.
ולכן נקרא הזיווג בלשון דעת, מפני שהוא לשון התקשרות.
וזהו בחי' דעת תחתון [נ"א הדעת התחתון] המתפשט במדות, ומתלבש בהן להחיותן ולקיימן.
ויש בחינת דעת העליון, שהוא בחינת התקשרות וחיבור, מקור השכל המשיג עומק המושג, שהוא כנקודה, וכברק המבריק על שכלו, שיתפשט למטה.
ויבא עומק המושג לידי הבנה בהרחבת הביאור, באורך ורוחב, שהיא בחינת בינה, הנק': "רחובות הנהר", כמו שיתבאר במקומו: