'מאי דכתיב, (תהילים סט, יד) 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון'?
אימתי עת רצון?
עת רצון - אלמא יש שעה שהיא של רצון:
בשעה שהצבור מתפללין''".
ר' יוסי ברבי חנינא אמר, מהכא.
(ישעיהו מט, ח) "כה אמר ה', בעת רצון, עניתיך".
ר' אחא ברבי חנינא אמר מהכא.
(איוב לו, ה) "הן אל כביר ולא ימאס".
כביר לא ימאס - תפלת הרבים, לא ימאס:
וכתיב (תהילים נה, יט) "פדה בשלום נפשי מקרב לי,
מקרב לי - ממלחמות הבאות עלי:
כי ברבים היו עמדי".
כי ברבים היו עמדי - שהתפללו עמי:
תניא נמי הכי, "רבי נתן אומר, מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים?
שנאמר, 'הן אל כביר ולא ימאס'.
וכתיב, 'פדה בשלום נפשי מקרב לי' וגו'.
פדה בשלום - זה שעסק בדברי שלום, דהיינו תורה, דכתיב "וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג').
וכן גמילות חסדים, נמי שלום הוא, שמתוך שגומל חסד בגופו לחבירו, הוא מכיר שהוא אוהבו, ובא לידי אחוה ושלום:
אמר הקב"ה, 'כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו, כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם'".
אמר ר"ל, כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל, נקרא שכן רע.
שנאמר, (ירמיהו יב, יד) "כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל".
ולא עוד, אלא שגורם גלות לו ולבניו.
שנא', (ירמיהו יב, יד) "הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם".
הנני נותשם מעל אדמתם - סיפיה דקרא הוא:
אמרו ליה לרבי יוחנן, איכא סבי בבבל.
תמה ואמר, (דברים יא, כא) "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" כתיב, אבל בחוצה לארץ לא?
כיון דאמרי ליה, "מקדמי ומחשכי לבי כנישתא".
מקדמי - שחרית, "מחשכי", ערבית.
כלומר, מאריכין בבית הכנסת:
אמר, "היינו דאהני להו".
כדאמר ר' יהושע בן לוי לבניה, "קדימו וחשיכו, ועיילו לבי כנישתא, כי היכי דתורכו חיי".
א"ר אחא ברבי חנינא, מאי קרא?
(משלי ח, לד) "אשרי אדם שומע לי, לשקד על דלתותי יום יום, לשמור מזוזת פתחי".
וכתיב בתריה.
"כי מוצאי, מצא חיים". (משלי ח, לה).
אמר רב חסדא, לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת.
"שני פתחים" סלקא דעתך?!
אלא אימא שיעור שני פתחים, ואחר כך יתפלל:
שיעור של שני פתחים - רוחב, יכנס לפנים.
שלא ישב סמוך לפתח.
דנראה עליו כמשוי, עיכוב בית הכנסת, ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת:
(תהילים לב, ו) "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא".
יתפלל לעת מצא - יתפלל שיהו מצויין לו כשיצטרך:
אמר ר' חנינא, "לעת מצא", זו אשה.
שנא' (משלי יח, כב) "מצא אשה, מצא טוב".
במערבא, כי נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי, "מצא או מוצא"?
"מצא", דכתיב "מצא אשה מצא טוב, ויפק רצון מה'". (משלי יח, כב)
"מוצא", דכתיב (קהלת ז, כח) "ומוצא אני מר ממות את האשה" וגו'.
ר' נתן אומר, "לעת מצא", זו תורה.
שנאמר, (משלי ח, לה) "כי מוצאי מצא חיים" וגו'.
רב נחמן בר יצחק אמר, "לעת מצא" זו מיתה.
לעת מצא זו מיתה - שימות במיתה יפה ונחה:
שנא', (תהילים סח, כא) "למות תוצאות".
תניא נמי הכי, "תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם".
שנאמר, "למות תוצאות", "תוצאות" בגימטריא הכי הוו.
קשה שבכלן, אסכרא.
אסכרא - אישטר"אנגולמנט בלעז, שבתוך הגוף:
ניחא שבכלן, נשיקה.
אסכרא, דמיא כחיזרא בגבבא דעמרא, דלאחורי נשרא.
כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא - כענפי הסירים הנסבכים בגזת הצמר.
כשאדם נותק בחזקה, ומשליך לאחור, שאי אפשר שלא ינתק הצמר עמה:
ואיכא דאמרי, כפיטורי בפי ושט.
כפיטורי בפי ושט - ים אוקיינוס יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל, ומחברין לוחי הספינה על ידי חבלים ועקלים שתוחבין בנקביו.
ותוקעין אותו בדוחק, לפי שהם גסין כמדת הנקב:
פיטורי - חבלים.
דמתרגמינן, "ופטורי ציצים", (מלכים א' ו') אטונין:
בפי ושט - הוא הנקב. שהוא עגול כפי ושט:
נשיקה דמיא כמשחל בניתא מחלבא[1].
כמשחל בניתא מחלבא - כמושך נימת שער מתוך החלב:
ר' יוחנן אמר, "לעת מצא", זו קבורה.
א"ר חנינא, מאי קרא?
(איוב ג, כב) "השמחים אלי גיל, ישישו כי ימצאו קבר".
אמר רבה בר רב שילא, היינו דאמרי אינשי, "ליבעי אינש רחמי, אפילו עד זיבולא בתרייתא שלמא".
זיבולא בתרייתא שלמא - שיהא לו שלום כל ימי חייו, ואף ביום קבורתו, עד השלכת עפר האחרונה שבכיסוי קבורתו:
זיבולא - פלא"דא בלעז:
מר זוטרא אמר, "לעת מצא", זה בית הכסא.
לעת מצא זה בית הכסא - שיהא דר במקום שיש בית הכסא סמוך לו.
לפי שהיתה קרקע של בבל מצולת מים, ואין יכולין לחפור שם חפירות, והיו צריכין לצאת בשדות ולהתרחק מאד:
אמרי במערבא, הא דמר זוטרא, עדיפא מכלהו.
אמר ליה רבא לרפרם בר פפא, "לימא לן מר מהני מילי מעלייתא, דאמרת משמיה דרב חסדא, במילי דבי כנישתא".
אמר ליה, "הכי אמר רב חסדא, 'מאי דכתיב (תהילים פז, ב) 'אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב'?
אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה, יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות".
המצויינים - ציון ואסיפת צבור:
והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא, "מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה בלבד".
ואמר אביי, מריש הוה גריסנא בגו ביתא, ומצלינא בבי כנישתא.
כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא, "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד", לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא.
רבי אמי ורבי אסי, אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא, לא מצלו אלא ביני עמודי, היכא דהוו גרסי:
ביני עמודי - שבית המדרש נכון עליהם, מלמעלה:
ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא, גדול הנהנה מיגיעו, יותר מירא שמים.
דאילו גבי ירא שמים כתיב, (תהילים קיב, א) "אשרי איש ירא את ה'".
ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב, (תהילים קכח, ב) "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך".
"אשריך", בעולם הזה. "וטוב לך", לעולם הבא.
ולגבי ירא שמים, "וטוב לך", לא כתיב ביה:
[עיין אבות פרק ד, א, פרק ו' ד, פרק ב, ב ]
ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא, לעולם ידור אדם במקום רבו.
שכל זמן ששמעי בן גרא קיים, לא נשא שלמה את בת פרעה.
שכל זמן ששמעי בן גרא קיים כו' - דסמוך למיתת שמעי כתיב, "ויתחתן שלמה את פרעה" (מלכים א' ג', א):
והתניא, "אל ידור"?
לא קשיא.
הא דכייף ליה, הא דלא כייף ליה:
הא דכייף ליה - אם כפוף הוא לרבו לקבל תוכחתו, ידור אצלו.
ואם לאו, טוב להתרחק ממנו, ויהי שוגג ואל יהי מזיד:
אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר ר' אמי, מאי דכתי', (ישעיהו א, כח) "ועוזבי ה' יכלו"?
זה המניח ס"ת, ויוצא.
רבי אבהו נפיק, בין גברא לגברא.
בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מהו?
תיקו.
רב ששת מהדר אפיה, וגריס.
מהדר אפיה וגריס - משנתו, כשקורין בספר תורה:
אמר, "אנן בדידן, ואינהו בדידהו":
אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגום.
ישלים פרשיותיו - של כל שבת ושבת: