לא שיעקר יעקב ממקומו,
לא שיעקר יעקב ממקומו - שהרי מצינו שקראו הקדוש ברוך הוא, "יעקב" אחר זאת, ברדתו למצרים.
שנאמר, "ויאמר אלהים לישראל, ויאמר יעקב יעקב, ויאמר הנני" (בראשית מ"ו, ב):
אלא ישראל עיקר, ויעקב טפל לו.
וכן הוא אומר, (ישעיהו מג, יח) "אל תזכרו ראשונות, וקדמוניות אל תתבוננו".
"אל תזכרו ראשונות", זה שעבוד מלכיות.
"וקדמוניות אל תתבוננו", זו יציאת מצרים.
(ישעיהו מג, יט) "הנני עושה חדשה, עתה תצמח".
הנני עושה חדשה - בתר "אל תזכרו ראשונות" כתיב:
תני רב יוסף, זו מלחמת גוג ומגוג.
משל למה הדבר דומה.
לאדם שהיה מהלך בדרך, ופגע בו זאב, וניצל ממנו.
והיה מספר והולך, מעשה זאב.
פגע בו ארי, וניצל ממנו.
והיה מספר והולך, מעשה ארי.
פגע בו נחש, וניצל ממנו.
שכח מעשה שניהם, והיה מספר והולך, מעשה נחש.
אף כך ישראל, צרות אחרונות משכחות את הראשונות:
(דברי הימים א א, כז) "אברם הוא אברהם".
בתחלה נעשה, אב לארם,
בתחלה אב לארם - לאנשי מדינתו. שמארץ ארם היה. שנאמר, "בעבר הנהר ישבו אבותיכם" (יהושע כ"ד, ב). ואומר: "אל ארם נהרים אל עיר נחור" (בראשית כ"ד, י):
ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו.
אב לכל העולם - "אב המון גוים", (בראשית י"ז, ד):
"שרי היא שרה".
בתחלה נעשית שרי לאומתה,
שרי - לשון יחיד, משמע שרתי:
ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו:
תני בר קפרא, "כל הקורא לאברהם אברם, עובר בעשה.
שנאמר, (בראשית יז, ה) "והיה שמך אברהם".
רבי אליעזר אומר, עובר בלאו.
שנאמר, (בראשית יז, ה) "ולא יקרא עוד [את] שמך אברם".
אלא מעתה, הקורא לשרה, שרי, הכי נמי?
התם קודשא בריך הוא אמר לאברהם, (בראשית יז, טו) "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי, כי שרה שמה".
אלא מעתה, הקורא ליעקב, יעקב, ה"נ?!
[כמבואר בפסוק בראשית, לה, י. "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהי' שמך"]
שאני התם, דהדר אהדריה קרא.
דכתיב (בראשית מו, ב) "ויאמר אלהים לישראל, במראות הלילה, ויאמר יעקב יעקב''.
מתיב רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבידא, (נחמיה ט, ז) "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם"?
אמר ליה, התם נביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא, מאי דהוה מעיקרא:
מסדר שבחיה - דמעיקרא.
"אשר בחרת" בו בהיות שמו "אברם", ושמת שמו "אברהם":
הדרן עלך מאימתי
מסכת ברכות פרק שני
משנה
היה קורא בתורה,
היה קורא בתורה - פרשת קריאת שמע:
והגיע זמן המקרא.
והגיע זמן המקרא - זמן קריאת שמע:
אם כוון לבו, יצא.
בפרקים,
בפרקים - בין ההפסקות.
ולקמן מפרש להו במתניתין, בין פרשה ראשונה לשניה, בין שניה לשמע, כו':
שואל מפני הכבוד,
שואל מפני הכבוד - שואל בשלום אדם נכבד, שראוי להקדים לו שלום:
ומשיב.
ומשיב - שלום אם הקדימו לו.
ובגמרא פריך, כיון דשואל, פשיטא דמשיב?:
ובאמצע,
ובאמצע - באמצע הברכה או הפרשה:
שואל מפני היראה,
מפני היראה - אדם שהוא ירא מפניו, שלא יהרגהו.
אבל מפני הכבוד, לא:
ומשיב.
דברי ר' מאיר.
ר' יהודה אומר.
רבי יהודה - בגמרא מפרש פלוגתייהו:
באמצע,
שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד.
ובפרקים,
שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם.
אלו הן בין הפרקים:
בין ברכה ראשונה לשניה.
בין שניה לשמע.
בין שמע לוהיה אם שמוע.
בין והיה אם שמוע לויאמר.
בין ויאמר לאמת ויציב.
ר' יהודה אומר, בין ויאמר לאמת ויציב, לא יפסיק.
בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק - בגמרא (ברכות י"ד, א ואילך) מפרש טעמייהו:
אמר ר' יהושע בן קרחה, למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע?
כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואחר כך מקבל עליו עול מצות.
והיה אם שמוע לויאמר?
שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה,
והיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה - דמשתעי בתלמוד תורה.
דכתיב, (דברים י"א, יט) "ולמדתם אותם את בניכם":
ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד:
ויאמר אינו נוהג אלא ביום - דמשתעי בציצית, שאינה נוהגת אלא ביום.
דכתיב, "וראיתם אותו", פרט לכסות לילה (שבת כז, ב):
גמרא
ש"מ, מצות צריכות כוונה?
שמע מינה מצות צריכות כוונה - שיהא מתכוין לשם מצות.
ותקשה לרבה, דאמר במסכת ראש השנה (דף כ"ח, א), "התוקע לשיר, יצא"?:
מאי, "אם כוון לבו", לקרות.
כוון לקרות - אבל לצאת ידי מצוה, לא בעינן שיהא מתכוין, אלא לקרות בתורה בעלמא:
לקרות?!
והא קא קרי?
הא קא קרי - הא בקורא קא עסיק תנא ואתי? דקתני, "היה קורא בתורה":
בקורא להגיה:
בקורא להגיה - את הספר אם יש בו טעות.
דאפילו לקריאה, נמי לא מתכוין:
ת"ר, "ק"ש ככתבה.
ככתבה - בלשון הקדש:
דברי רבי.
וחכ"א, בכל לשון".
מ"ט דרבי?
אמר קרא, "והיו", (דברים ו, ו) בהוייתן יהו.
ורבנן מאי טעמייהו?
אמר קרא, "שמע", (דברים ו, ד) בכל לשון שאתה שומע.
ולרבי נמי, הא כתיב "שמע"?
ההוא מבעי ליה, "השמע לאזניך, מה שאתה מוציא מפיך". (ברכות טו, א)
ורבנן?
סברי להו כמאן דאמר, "לא השמיע לאזנו, יצא". (ברכות טו, א)
ולרבנן נמי, הא כתיב "והיו"?
ההוא מבעי להו, שלא יקרא למפרע.
ורבי שלא יקרא למפרע, מנא ליה?
נפקא ליה, מ"דברים", "הדברים".
מדברים הדברים - דהוה ליה למכתב, "והיו דברים האלה" (דברים ו, ו) למדרש שיקרא הדברים כסדרן, ולא למפרע.
כגון, "ובשעריך, ביתך, מזוזות":
ורבנן?
"דברים", "הדברים" לא דרשי.
למימרא דסבר רבי, דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה?
לימא קסבר רבי וכו' - מדאיצטריך ליה קרא לקריאת שמע שתהא ככתבה, סבירא ליה בשאר כל התורה, בכל לשון נאמרה לקרות:
דאי סלקא דעתך בלשון הקודש נאמרה, "והיו" דכתב רחמנא למה לי?
איצטריך.
משום דכתיב, שמע.
משום דכתיב שמע - דלא תדרוש, "שמע, בכל לשון שאתה שומע", כרבנן:
למימרא דסברי רבנן, דכל התורה כולה בלשון הקודש נאמרה?
דאי סלקא דעתך בכל לשון נאמרה, "שמע" דכתב רחמנא למה לי?
איצטריך.
משום דכתיב, "והיו":
ת"ר, "'והיו', (דברים ו, ו) שלא יקרא למפרע.
'הדברים . . על לבבך', יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה?
תלמוד לומר, 'האלה'.
עד כאן צריכה כוונה.
עד כאן - עד "על לבבך":
מכאן ואילך אין צריכה כוונה.
דברי ר' אליעזר.
א"ל רבי עקיבא, הרי הוא אומר