(ירמיהו י, י) "וה' אלהים אמת".
וה' אלהים אמת - לכך אין מפסיקין בין ה' אלהיכם לאמת:
חוזר ואומר אמת, או אינו חוזר ואומר אמת?
א"ר אבהו א"ר יוחנן, חוזר ואומר אמת.
רבה אמר, אינו חוזר ואומר אמת.
ההוא דנחית קמיה דרבה, שמעיה רבה דאמר, "אמת אמת" תרי זימני.
אמר רבה, "כל אמת אמת תפסיה להאי"!
כל אמת אמת תפסיה להאי - ריהטא של אמת, תפסתו לזה:
אמר רב יוסף, כמה מעליא הא שמעתתא.
הא שמעתתא - דרב שמואל בר יהודה אמר, "אמרי במערבא וכו', קריאת שמע של ערבית, אין קורין בה פרשת ציצית כולה.
לפי שאין מצות ציצית בלילה.
אבל מתחילין אותה, ומפסיקים בה, ומדלגים, ואומרים "אני ה' אלהיכם אמת"":
דכי אתא רב שמואל בר יהודה אמר, אמרי במערבא, "ערבית, 'דבר אל בני ישראל, ואמרת אליהם, אני ה' אלהיכם אמת'".
אמר ליה אביי, מאי מעליותא?
והא אמר רב כהנא אמר רב, "לא יתחיל.
לא יתחיל - אין צריך להתחיל, "ויאמר", ערבית:
ואם התחיל, גומר"?
וכי תימא, "ואמרת אליהם", לא הוי התחלה.
והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב, "'דבר אל בני ישראל', לא הוי התחלה.
'ואמרת אליהם', הוי התחלה"?
אמר רב פפא, קסברי במערבא, "ואמרת אליהם", נמי לא הויא התחלה.
עד דאמר, "ועשו להם ציצית".
אמר אביי, הלכך, אנן אתחולי מתחלינן, דקא מתחלי במערבא.
אתחולי מתחלינן - דהא מתחלי במערבא:
וכיון דאתחלינן, מגמר נמי גמרינן.
דהא אמר רב כהנא אמר רב, "לא יתחיל, ואם התחיל, גומר".
חייא בר רב אמר, אמר, "אני ה' אלהיכם",
אמר אני ה' אלהיכם - דהיינו פרשת ציצית:
צריך לומר אמת.
צריך לומר אמת - כדכתיב "וה' אלהים אמת":
לא אמר, "אני ה' אלהיכם", אינו צ"ל אמת.
והא בעי לאדכורי יציאת מצרים?
והא בעי לאדכורי יציאת מצרים - דתנן (לעיל ברכות יב, ב) "מזכירין יציאת מצרים בלילות".
ואי לא אמר, "אמת ואמונה", ולא אמר פרשת ציצית, היכי מדכר יציאת מצרים?:
דאמר הכי, "מודים אנחנו לך ה' אלהינו, שהוצאתנו מארץ מצרים, ופדיתנו מבית עבדים, ועשית לנו נסים וגבורות על הים, ושרנו לך":
ושרנו לך - "מי כמכה באלים וגו', מלכותך ראו בניך" עד "גאל ישראל", ו"השכיבנו":
אמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה פרשת שמע וכו': תניא, "ר"ש בן יוחי אומר, בדין הוא, שיקדים "שמע" ל"והיה אם שמוע".
שזה ללמוד,
שזה ללמוד - "ודברת בם" ( דברים ו,ז):
וזה ללמד.
וזה ללמד - ולמדתם אותם את בניכם, (דברים יא, יט) ואם לא למד תחלה היאך ילמד את בניו:
"והיה אם שמוע, ל"ויאמר".
שזה ללמוד, וזה לעשות".
וזה לעשות - "ויאמר", אין בה אלא עשייה:
אטו "שמע" ללמוד אית ביה, ללמד ולעשות לית ביה?!
והא כתיב, "ושננתם .. וקשרתם ..
וקשרתם - דתפילין:
וכתבתם"? (דברים ו, ז-ט)
וכתבתם - דמזוזה, עשייה היא:
ותו, "והיה אם שמוע", ללמד הוא דאית ביה, ולעשות לית ביה?!
והא כתיב, "וקשרתם .. וכתבתם"? (דברים יא, יח,כ)
אלא הכי קאמר, בדין הוא שתקדם, "שמע" ל"והיה אם שמוע", שזה, ללמוד וללמד ולעשות.
"והיה אם שמוע" ל"ויאמר", שזה יש בה ללמד, ולעשות.
"ויאמר" אין בה אלא לעשות בלבד.
ותיפוק ליה מדרבי יהושע בן קרחה?
חדא, ועוד קאמר.
חדא, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואח"כ יקבל עליו עול מצות.
ועוד, משום דאית בה הני מילי אחרנייתא.
רב משי ידיה, וקרא ק"ש, ואנח תפילין, וצלי.
רב משי ידי - פעם אחת ראוהו שעשה כן:
והיכי עביד הכי?!
והיכי עביד הכי - שהקדים קריאת שמע לתפילין:
והתניא, "החופר כוך למת בקבר,
כוך - קבר שחופרין בקירות מערה, ארכו ארבעה ורחבו שבעה טפחים:
פטור מק"ש ,ומן התפלה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה.
פטור מקריאת שמע - דהעוסק במצוה פטור מן המצוה.
כדאמרינן בפרק קמא (ברכות י"א, א) "בשבתך בביתך, פרט לעוסק במצוה":
הגיע זמן ק"ש, עולה, ונוטל ידיו, ומניח תפילין, וקורא ק"ש, ומתפלל"?
הא גופא קשיא?
רישא אמר, פטור, וסיפא, חייב?!
הא לא קשיא.
סיפא, בתרי. ורישא, בחד.
וסיפא בתרתי - והכי קאמר, אם שנים הם, מניח את חבירו חופר.
והוא עולה ומקיים מצות קריאת שמע ותפילין ותפלה, וחוזר למלאכה.
וחבירו יעלה ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל:
מ"מ קשיא לרב?
מכל מקום - תפילין קודמים לקריאת שמע:
רב כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה.
דאמר, "עול מלכות שמים תחלה, ואח"כ עול מצות".
עול מצות - דהנחת תפילין עול מצוה הוא:
אימר דאמר רבי יהושע בן קרחה, להקדים קריאה לקריאה.
קריאה לקריאה - "שמע", שהוא קבלת מלכות שמים, ל"והיה אם שמוע", שהוא קבלת עול מצות:
קריאה לעשיה, מי שמעת ליה?!
ותו, מי סבר ליה כרבי יהושע בן קרחה?!
והאמר רב חייא בר אשי, "זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב, ומקדים ומשי ידיה,
ומקדים - משכים:
ומברך,
ומברך - על התורה:
ומתני לן פרקין, ומנח תפילין, והדר קרי ק"ש".
ומתני פרקין - אלמא מקדים הוא לעסוק בתורה, דהיינו עשייה דמצוה, מקמי מלכות שמים:
וכ"ת בדלא מטא זמן ק"ש.
א"כ מאי אסהדתיה דרב חייא בר אשי?
לאפוקי ממ"ד, ל"משנה אין צריך לברך".
קמ"ל, דאף למשנה נמי צריך לברך.
מ"מ קשיא לרב?
שלוחא הוא דעוית:
שלוחא הוא דעוית - השליח קלקל.
שאיחר להביא לו תפילין מעיקרא, והגיע זמן קריאת שמע, והוזקק לקרות כדי שלא יעבור הזמן, וכי מטי שלוחא דתפילין אנחינהו:
אמר עולא, כל הקורא ק"ש בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו.
כאלו מעיד עדות שקר בעצמו - לישנא מעליא:
א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, כאילו הקריב עולה בלא מנחה,
כאילו הקריב עולה בלא מנחה - שחייבו הכתוב להקריב עמה שנאמר (במדבר כ"ח, ה), "ועשירית האיפה" וגו'. אף הקורא ואינו מקיים, אינו גומר את המצוה:
וזבח בלא נסכים:
נסכים - הוא היין המתנסך על גבי המזבח אחר העולה והזבח. כדכתיב, "ונסכיהם חצי ההין" וגו' (במדבר כ"ח, יד). והוא הדין דמצי למימר, "כאילו הקריב עולה בלא מנחה ונסכים". דהא עולה נמי טעונה נסכים? אלא לישנא דקרא נקט, "עולה ומנחה, זבח ונסכים":
ואמר רבי יוחנן, הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה,