דף טו,ב
דילמא רבי יהודה היא.
ולכתחלה הוא דלא, הא דיעבד שפיר דמי?
ולכתחלה הוא דלא - הא דיעבד שפיר דמי.
ובהא איכא למימר, דאפילו רבי יהודה מודה.
דלא שמעינן דפליג בקריאת שמע, אלא דיעבד:
לא ס"ד.
דקתני, "חרש" דומיא ד"שוטה וקטן".
מה שוטה וקטן דיעבד נמי לא, אף חרש דיעבד נמי לא.
ודילמא הא כדאיתא והא כדאיתא?
ומי מצית לאוקמה כרבי יהודה?
והא מדקתני סיפא, "רבי יהודה מכשיר בקטן".
מדסיפא רבי יהודה - דקתני, "רבי יהודה מכשיר בקטן":
מכלל, דרישא לאו רבי יהודה היא?
ודילמא כולה ר' יהודה היא, ותרי גווני קטן.
ודילמא כולה רבי יהודה היא וחסורי מחסרא והכי קתני הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן - והא כדאיתא והא כדאיתא:
וחסורי מחסרא, והכי קתני.
"הכל כשרין לקרות את המגילה.
חוץ מחרש שוטה וקטן.
בד"א, בקטן שלא הגיע לחנוך.
במה דברים אמורים - דקטן לכתחלה לא, בקטן שלא הגיע לחנוך, אבל הגיע לחנוך, אפילו לכתחלה שרי.
הגיע לחנוך מצות, כגון בן תשע ובן עשר.
כדאמרינן ביומא פרק בתרא (דף פב, א):
אבל קטן שהגיע לחנוך, אפילו לכתחלה כשר.
דברי רבי יהודה.
שרבי יהודה מכשיר בקטן"?
במאי אוקימתא
במאי אוקימתא - למתניתין דמגילה:
כרבי יהודה, ודיעבד אין, לכתחלה לא.
כרבי יהודה - ואשמעת לן, דכי אמר רבי יהודה בקריאת שמע "יצא", דיעבד קאמר, ולא לכתחלה:
אלא הא דתני, ר' יהודה בריה דר' שמעון בן פזי, "חרש המדבר ואינו שומע, תורם לכתחלה".
אלא הא דתני כו' תורם - ואף על פי שהוא צריך לברך ואין אזניו שומעות, מני?
אלא מאי בעית למימר, דרבי יהודה היא, דקריאת שמע אפילו לכתחלה קאמר.
כי היכי דתיקו, הא דרבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי אליביה.
והאי דאפליגו בדיעבד, להודיעך כחו דרבי יוסי:
מני?
לא ר' יהודה ולא ר' יוסי?
אי ר' יהודה, דיעבד אין, לכתחלה לא.
אי ר' יוסי, דיעבד נמי לא?
אלא מאי, ר' יהודה?
ואפילו לכתחלה נמי?
אלא הא דתניא, "לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך, יצא".
אלא הא דתניא כו' - מני:
מני?
לא ר' יהודה ולא ר' יוסי?
אי רבי יהודה, הא אמר אפי' לכתחלה נמי.
ואי ר' יוסי, הא אמר אפי' דיעבד נמי לא?
לעולם ר' יהודה היא, ואפילו לכתחלה נמי.
לעולם רבי יהודה אפילו לכתחלה מכשיר - ודמגילה רבי יוסי היא, ואפילו דיעבד נמי פסיל.
והא דתורם לכתחלה, רבי יהודה.
והא דברכת המזון, דרביה הוא.
דאמר רבי יהודה משום רבי אלעזר בן עזריה, "צריך להשמיע לאזנו", והאי לישנא, לכתחלה משמע, אבל דיעבד יצא:
ולא קשיא.
הא דידיה, הא דרביה.
דתניא, "אמר ר' יהודה משום ר' אלעזר בן עזריה, הקורא את שמע, צריך שישמיע לאזנו.
שנאמר, 'שמע ישראל'.
אמר לו ר' מאיר, הרי הוא אומר, 'אשר אנכי מצוך היום על לבבך', אחר כונת הלב הן הן הדברים".
השתא דאתית להכי.
השתא דאתית להכי - דאשמעתן הא פלוגתא דרבי מאיר:
אפי' תימא ר' יהודה כרביה ס"ל.
אפילו תימא רבי יהודה - דאמר בקריאת שמע יצא, דיעבד אין, לכתחלה לא.
ומתניתין דמגילה, לכתחלה היא דפסלה לחרש, ורבי יהודה היא.
והא דברכת המזון, נמי רבי יהודה היא.
ודקא קשיא לך הא דרבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי.
מני רבי מאיר היא, דמכשיר לכתחלה:
ולא קשיא, הא ר' יהודה, הא רבי מאיר.
אמר רב חסדא אמר רב שילא, הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה.
הלכה כרבי יהודה - דקריאת שמע שלא השמיע לאזנו יצא:
והלכה כרבי יהודה.
וצריכא.
דאי אשמעינן הלכה כר' יהודה, הוה אמינא אפילו לכתחלה.
הוה אמינא - דרבי יהודה לכתחלה נמי אמר, והאי דאפליג דיעבד משום דרבי יוסי:
קמ"ל "הלכה כר' יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה".
ואי אשמעינן, "הלכה כרבי יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה", הוה אמינא צריך, ואין לו תקנה.
ואין לו תקנה - אפילו בדיעבד:
קמ"ל, "הלכה כרבי יהודה".
אמר רב יוסף, מחלוקת בקריאת שמע, אבל בשאר מצות, דברי הכל לא יצא.
בשאר מצות - בכל הברכות:
דכתיב, (דברים כז, ט) "הסכת ושמע ישראל".
מיתיבי, "לא יברך אדם ברכת המזון בלבו.
ואם בירך, יצא".
אלא אי אתמר הכי אתמר.
אמר רב יוסף, מחלוקת בק"ש, דכתיב "שמע ישראל", אבל בשאר מצות, דברי הכל יצא.
והכתיב, "הסכת ושמע ישראל"?
ההוא בדברי תורה כתיב:
ההוא - "הסכת ושמע" בדברי תורה כתיב.
כדאמרינן בפרק הרואה (ברכות סג ב) "כתתו עצמכם על דברי תורה":
קרא ולא דקדק באותיותיה:
ולא דקדק - שמגמגם:
א"ר טבי א"ר יאשיה, הלכה כדברי שניהם להקל:
הלכה כדברי שניהם להקל - הלכה כרבי יהודה, דלא בעי שמיעה, והלכה כרבי יוסי, דלא בעי דקדוק:
וא"ר טבי א"ר יאשיה, מאי דכתיב (משלי ל, טו-טז) "שלש הנה לא תשבענה .. שאול ועוצר רחם"?
שאול ועוצר רחם - פסוק הוא בספר משלי, "שלש הנה לא תשבענה":
וכי מה ענין שאול, אצל רחם?
אלא לומר לך, מה רחם, מכניס ומוציא,
רחם מכניס - הזרע, ומוציא הולד:
אף שאול, מכניס ומוציא.
שאול - קבר:
והלא דברים ק"ו.
ומה רחם שמכניסין בו בחשאי, מוציאין ממנו בקולי קולות.
שאול שמכניסין בו בקולי קולות,
שמכניסין בו בקולי קולות - של בכי ומספד:
אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות.
מכאן, תשובה לאומרים, "אין תחיית המתים מן התורה":
תני ר' אושעיא קמיה דרבא, "'וכתבתם', (דברים ו, ט), הכל בכתב,
וכתבתם - שתהא כתיבה תמה ושלימה:
אפילו צואות".
ואפילו צואות - שבפרשה, כגון "וקשרתם, וכתבתם", צריך לכתוב בתפילין ומזוזות:
א"ל, דאמר לך, מני?
דאמר לך מני - הא דאצטריך ליה קרא לרבות צואות לכתיבה:
ר' יהודה היא.
רבי יהודה היא - דשמעינן גבי כתיבת פרשת סוטה, משום דלא כתיב ביה "וכתבתם" אלא "וכתב", דאמר, אלות אין, צואות לא.
כגון, "והשביע אותה הכהן", "ואמר הכהן".
דתנן (סוטה דף יז, א) "רבי יהודה אומר, כל עצמו אינו כותב, אלא יתן ה' אותך לאלה ולשבועה":
דאמר גבי סוטה, "אלות כותב, צואות אינו כותב".
והתם הוא דכתיב, (במדבר ה, כג) "וכתב את האלות האלה", אבל הכא דכתיב, "וכתבתם", אפי' צואות נמי.
אטו טעמיה דר' יהודה, משום דכתיב "וכתב"?!
טעמיה דר' יהודה, משום דכתיב "אלות", אלות אין, צואות לא?
משום אלה הוא - דמשמע מיעוטא.
הא לא כתיב מיעוטא, הוה משמע כולה מלתא מ"וכתב".
והכא דליכא מיעוטא, למה ליה לרבויינהו מ"וכתבתם"?:
אצטריך.
סד"א, נילף "כתיבה, כתיבה" מהתם.
מה התם, אלות אין, צואות לא.
אף הכא נמי, צואות לא.
כתב רחמנא, "וכתבתם" אפי' צואות:
תני רב עובדיה קמיה דרבא, "'ולמדתם', שיהא למודך תם.
שיתן ריוח בין הדבקים".
בין הדבקים - תיבות המדובקות זו בזו.
אם אינך מפרידן, כשהתיבה השניה מתחלת באות שהתיבה שמלפניה נגמרת, הוא קורא אותן שתי אותיות, באות אחת, אם אינו מתעסק ליתן ריוח ביניהן כדמפרש רבא:
עני רבא בתריה, כגון"
"על, לבבך". (דברים ו, ו)
"על, לבבכם" (דברים יא, יח)
"בכל, לבבך" (דברים ו, ה)
"בכל, לבבכם" (דברים יא, יג)
"עשב, בשדך" (דברים יא, טו)
"ואבדתם, מהרה" (דברים יא, יז)
"הכנף, פתיל" (במדבר טו, לח)
"אתכם מארץ". (במדבר טו, מא)
א"ר חמא ברבי חנינא, "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה, מצננין לו גיהנם.
שנאמר (תהילים סח, טו)
"בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון".
בפרש שדי - אם תפרש שדי, ותבדיל תיבות של מלכות שמים, "מלכים בה תשלג בצלמון".
התורה, אשר בה מלכים ימלוכו, תשלג ותצנן לך, את צל המות:
אל תקרי, "בפרש", אלא בפרש.
אל תקרי, "בצלמון" אלא בצלמות:
ואמר רבי חמא ברבי חנינא, למה נסמכו