אבל לתפלה עד שיכסה את לבו.
אבל לתפלה - צריך הוא להראות את עצמו, כעומד לפני המלך, ולעמוד באימה.
אבל קריאת שמע, אינו מדבר לפני המלך:
וא"ר הונא, שכח ונכנס בתפילין לבית הכסא, מניח ידו עליהן, עד שיגמור.
"עד שיגמור" ס"ד?!
אלא, כדאמר ר"נ בר יצחק. "עד שיגמור, עמוד ראשון".
ולפסוק לאלתר, וליקום?
משום דרשב"ג.
דתניא "רשב"ג אומר, עמוד החוזר, מביא את האדם לידי הדרוקן.
הדרוקן - חולי המצבה את הכרס:
סילון החוזר,
סילון - של מי רגלים:
מביא את האדם לידי ירקון":
ירקון - חולי ששמו גלניצ"ה:
אתמר, "צואה על בשרו, או ידו מונחת בבית הכסא.
ידיו בבית הכסא - מחיצה יש בינו לבין בית הכסא, ופשט ידיו לפנים מן המחיצה:
רב הונא אמר, מותר לקרות ק"ש.
רב חסדא אמר, אסור לקרות ק"ש".
אמר רבא, מ"ט דרב הונא?
דכתיב (תהילים קנ, ו) "כל הנשמה תהלל יה".
כל הנשמה - הפה והחוטם בכלל ההילול, ולא שאר אברים:
ורב חסדא אמר, אסור לקרות ק"ש.
מ"ט דרב חסדא?
דכתיב (תהילים לה, י) "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך":
אתמר, "ריח רע, שיש לו עיקר.
שיש לו עיקר - שהצואה מונחת שם, ומסרחת.
ושאין לו עיקר, הפחת רוח:
רב הונא אמר, מרחיק ד' אמות, וקורא ק"ש.
מרחיק ארבע אמות - מן העיקר.
ואף על פי שהריח בא אליו, וכגון שהיא לאחוריו, שאינו רואה אותה:
ורב חסדא אמר, מרחיק ד' אמות, ממקום שפסק הריח, וקורא ק"ש".
ממקום שפסק הריח - שהריח כלה שם:
תניא כותיה דרב חסדא.
"לא יקרא אדם ק"ש, לא כנגד צואת אדם,
לא כנגד צואת אדם כו' - ואף על פי שאין ריח:
ולא כנגד צואת כלבים, ולא כנגד צואת חזירים, ולא כנגד צואת תרנגולים.
ולא כנגד צואת אשפה, שריחה רע.
ואם היה מקום גבוה עשרה טפחים, או נמוך עשרה טפחים, יושב בצדו, וקורא ק"ש.
ואם לאו, מרחיק מלא עיניו.
וכן לתפלה.
ריח רע שיש לו עיקר, מרחיק ד' אמות ממקום הריח, וקורא ק"ש".
אמר רבא, לית הלכתא כי הא מתניתא, אלא כי הא דתניא.
לית הלכתא כי הא מתניתא - דלעיל, דאסר צואת כלבים וחזירים בשאין בהם עורות:
"לא יקרא אדם ק"ש, לא כנגד צואת אדם, ולא כנגד צואת חזירים, ולא כנגד צואת כלבים, בזמן שנתן עורות לתוכן".
בזמן שיש בהן עורות - אצואת כלבים וחזירים קאי. שדרכן לתתן בעבוד העורות.
אבל צואת אדם אפילו בלא עורות.
שהרי אין דרכן לתתן שם.
הלכך על כרחך בלא עורות קאמר:
בעו מיניה מרב ששת, ריח רע שאין לו עיקר, מהו?
שאין לו עיקר - הפחת רוח:
אמר להו, "אתו, חזו הני ציפי דבי רב.
ציפי - מחצלות, של בית המדרש:
דהני גנו, והני גרסי".
דהני גנו והני גרסי - ואף על פי שדרך הישנים להפיח:
והני מילי, בדברי תורה,
והני מילי לגירסא - משום דלא אפשר:
אבל בק"ש, לא.
אבל לקריאת שמע - יצא לחוץ ויקרא:
ודברי תורה נמי לא אמרן, אלא דחבריה, אבל דידיה לא:
אבל לדידיה - הפיח הוא עצמו, ממתין עד שיכלה הריח:
אתמר, "צואה עוברת.
צואה עוברת - אדם שנושאים לפניו גרף של רעי, להעבירו:
אביי אמר, מותר לקרות ק"ש.
מותר לקרות - ואינו צריך להפסיק:
רבא אמר, אסור לקרות ק"ש".
אמר אביי, מנא אמינא לה?
דתנן, (נגעים יג, ז) "הטמא עומד תחת האילן, והטהור עובר, טמא.
הטמא עומד תחת האילן - ולא בנושא את המת קאי.
דמת, לא שנא עומד, ולא שנא יושב, ולא שנא הולך, אהל הוא.
וגבי מצורע קתני לה בתורת כהנים.
דגלי ביה רחמנא, "ישיבה".
דכתיב, "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו", [מושבו] טמא.
מכאן אמרו, עומד נמי כיושב דמי, דקביע.
אבל מהלך, לא קביע:
טהור עומד תחת האילן, וטמא עובר, טהור.
ואם עמד, טמא.
וכן באבן המנוגעת".
אבן המנוגעת - הרי היא כמצורע.
שהקישה הכתוב, "זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית" (ויקרא י"ד, נד):
ורבא אמר לך, התם בקביעותא תליא מילתא.
דכתיב (ויקרא יג, מו) "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו".
הכא, (דברים כג, טו) "והיה מחניך קדוש" אמר רחמנא, והא ליכא:
א"ר פפא, פי חזיר, כצואה עוברת דמי.
פשיטא?
פשיטא - דפי חזיר אינו בלא צואה:
לא צריכא, אע"ג דסליק מנהרא.
א"ר יהודה, "ספק צואה, אסורה.
ספק מי רגלים, מותרים".
איכא דאמרי.
אמר רב יהודה, "ספק צואה בבית, מותרת.
בבית מותר - דאין דרך להניח צואה בבית:
באשפה, אסורה.
ספק מי רגלים, אפילו באשפה נמי מותרין".
סבר לה, כי הא דרב המנונא.
דאמר רב המנונא, "לא אסרה תורה, אלא כנגד עמוד בלבד".
לא אסרה תורה - במי רגלים, לקרות, אלא כנגד עמוד הקלוח בלבד:
וכדרבי יונתן.
דר' יונתן רמי, "כתיב, (דברים כג, יג) 'ויד תהיה לך מחוץ למחנה, ויצאת שמה חוץ'.
ויצאת שמה חוץ - ולא הצריכו כסוי וכתיב וכסית:
וכתיב (דברים כג, יד) 'ויתד תהיה לך וגו' וכסית את צאתך'.
הא כיצד?
כאן, בגדולים. כאן, בקטנים".
אלמא, קטנים לא אסרה תורה, אלא כנגד עמוד בלבד, הא נפול לארעא, שרי.
ורבנן הוא דגזרו בהו.
וכי גזרו בהו רבנן, בודאן, אבל בספקן, לא גזור.
ובודאן, עד כמה?
עד כמה - ישהו על גבי קרקע ויהא אסור:
אמר רב יהודה אמר שמואל, כל זמן שמטפיחין.
וכן אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן, כל זמן שמטפיחין.
וכן אמר עולא, כל זמן שמטפיחין.
גניבא משמיה דרב אמר, כל זמן שרשומן ניכר.
א"ר יוסף, שרא ליה מריה, לגניבא.
שרא ליה מריה - ימחול לו רבונו, דודאי שקר העיד משמיה דרב.
היבשה נפרכת היא יותר מן הלחה:
השתא צואה, אמר רב יהודה אמר רב, כיון שקרמו פניה, מותר, מי רגלים מיבעיא?!
א"ל אביי, "מאי חזית דסמכת אהא?! סמוך אהא?"
דאמר רבה בר רב הונא אמר רב, "צואה אפילו כחרס, אסורה".
והיכי דמי צואה כחרס?
אמר רבה בר בר חנא, א"ר יוחנן, כל זמן שזורקה, ואינה נפרכת.
ואיכא דאמרי, כל זמן שגוללה, ואינה נפרכת.
איכא דאמרי - חומרא היא.
אף על פי שאם זורקה נפרכת, הואיל ואינה נפרכת מגלגול, לחה היא:
אמר רבינא, הוה קאימנא קמיה דרב יהודה מדפתי, חזא צואה.
אמר לי, "עיין אי קרמו פניה, אי לא".
קרמו - לשון קרום, טיל"א כלומר גלד מעט:
איכא דאמרי, הכי א"ל, "עיין אי מפלאי אפלויי?".
אי מפלאי אפלויי - אם יש בה סדקים סדקים, יבשה היא, ושרי:
מאי הוי עלה?
מאי הוי עלה - דמי רגלים:
אתמר, "צואה כחרס.
אמימר אמר, אסורה.
ומר זוטרא אמר, מותרת".
אמר רבא, הלכתא, צואה כחרס, אסורה.
ומי רגלים, כל זמן שמטפיחין.
מיתיבי, "מי רגלים, כל זמן שמטפיחין, אסורין.
נבלעו
נבלעו - בארץ:
או יבשו,
יבשו - על גבי אבנים בחמה:
מותרים".
מאי לאו, נבלעו דומיא דיבשו?
מה יבשו, דאין רשומן ניכר, אף נבלעו דאין רשומן ניכר.
הא רשומן ניכר, אסור, אע"ג דאין מטפיחין?
ולטעמיך, אימא רישא, כל זמן שמטפיחין הוא דאסור, הא רשומן ניכר, שרי?
אלא מהא, ליכא למשמע מינה.
לימא כתנאי.
"כלי שנשפכו ממנו מי רגלים, אסור לקרות ק"ש כנגדו.
ומי רגלים עצמן שנשפכו.
נבלעו, מותר. לא נבלעו, אסור.
ר' יוסי אומר, כל זמן שמטפיחין".
מאי נבלעו, ומאי לא נבלעו, דקאמר ת"ק?
אילימא "נבלעו", דאין מטפיחין.
"לא נבלעו" דמטפיחין.
ואתא ר' יוסי למימר, כ"ז שמטפיחין הוא דאסור, הא רשומן ניכר שרי.
היינו ת"ק?
אלא "נבלעו", דאין רשומן ניכר.
"לא נבלעו", דרשומן ניכר.
ואתא ר' יוסי למימר, כ"ז שמטפיחין הוא דאסור, הא רשומן ניכר, שרי.
לא.
דכ"ע, כל זמן שמטפיחין הוא דאסור, הא רשומן ניכר שרי.