דגורם ברכה לעצמו.
רב הונא אכל תליסר ריפתי, בני תלתא תלתא בקבא, ולא בריך.
א"ל רב נחמן, "עדי כפנא".
אלא כל שאחרים קובעים עליו סעודה, צריך לברך.
רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה, בי רב יהודה בר חביבא.
אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין.
כי אתא, שמעינהו דקא מברכי "המוציא".
אמר להו, "מאי 'ציצי' דקא שמענא?
דילמא, 'המוציא לחם מן הארץ' קא מברכיתו?
אמרי ליה, "אין".
דתניא, "רבי מונא אמר משום רבי יהודה, פת הבאה בכסנין, מברכין עליה 'המוציא'".
ואמר שמואל, הלכה כרבי מונא.
אמר להו, "אין הלכה כרבי מונא".
אתמר, "אמרי ליה, 'והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל, לחמניות מערבין בהן, ומברכין עליהן 'המוציא''?"
שאני התם, דקבע סעודתיה עלייהו.
אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו, לא.
רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב נתן, בתר דגמר סעודתייהו, אייתו לקמייהו מידי למיכל.
שקל רב פפא, וקא אכיל.
אמרי ליה, "לא סבר לה מר, 'גמר, אסור מלאכול'?"
אמר להו, "סלק" אתמר.
רבא ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, לבתר דסליקו תכא מקמייהו, שדרו להו ריסתנא מבי ריש גלותא.
רבא אכיל, ורבי זירא לא אכיל.
א"ל, "לא סבר לה מר, 'סלק אסור מלאכול'?"
א"ל, "אנן אתכא דריש גלותא סמכינן":
אמר רב, הרגיל בשמן, שמן מעכבו.
אמר רב אשי, כי הוינן בי רב כהנא, אמר לן, "כגון אנן דרגילינן במשחא, משחא מעכבא לן".
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא.
אלא כי הא דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב, "שלש תכיפות הן.
תכף לסמיכה, שחיטה.
תכף לגאולה, תפלה.
תכף לנטילת ידים, ברכה.
אמר אביי, אף אנו נאמר, "תכף לתלמידי חכמים, ברכה".
שנאמר, (בראשית ל, כז) "ויברכני ה' בגללך".
איבעית אימא, מהכא, שנאמר, (בראשית לט, ה) "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף":
משנה
ברך על היין שלפני המזון, פטר את היין שלאחר המזון.
ברך על הפרפרת שלפני המזון, פטר את הפרפרת שלאחר המזון.
ברך על הפת, פטר את הפרפרת.
על הפרפרת, לא פטר את הפת.
בש"א, אף לא מעשה קדרה.
היו יושבין, כל אחד מברך לעצמו.
הסבו, אחד מברך לכולן.