שיעורן כרמונים".
"ארץ זית שמן", אמר ר' יוסי ברבי חנינא, ארץ שכל שיעוריה כזיתים.
כל שיעוריה סלקא דעתך?!
והא איכא הנך דאמרן?
אלא ארץ, שרוב שיעוריה כזיתים.
"דבש", ככותבת הגסה, ביום הכפורים.
ואידך?
הני שיעורין בהדיא מי כתיבי?!
אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.
רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא, אייתו לקמייהו, תמרי ורמוני.
שקל רב המנונא, בריך אתמרי ברישא.
אמר ליה רב חסדא, "לא סבירא ליה מר, להא דאמר רב יוסף, ואיתימא ר' יצחק, 'כל המוקדם בפסוק זה, קודם לברכה'?!
אמר ליה, "זה שני לארץ, וזה חמישי לארץ".
אמר ליה, "מאן יהיב לן נגרי דפרזלא, ונשמעינך!":
איתמר, "הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה.
אמר רב הונא, טעונים ברכה לפניהם, ואין טעונים ברכה לאחריהם.
וכן אמר רב נחמן, טעונים ברכה לפניהם, ואין טעונים ברכה לאחריהם.
ורב ששת אמר, טעונין ברכה, בין לפניהם בין לאחריהם.
שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו, ואין טעון ברכה לאחריו, אלא פת הבאה בכסנין בלבד".
ופליגא דר' חייא.
דא"ר חייא, "פת, פוטרת כל מיני מאכל.
ויין, פוטר כל מיני משקים".
אמר רב פפא, הלכתא, דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, אין טעונים ברכה, לא לפניהם ולא לאחריהם.
ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, טעונים ברכה לפניהם, ואין טעונים ברכה לאחריהם.
לאחר הסעודה, טעונים ברכה, בין לפניהם בין לאחריהם.
שאלו את בן זומא, "מפני מה אמרו, 'דברים הבאים מחמת הסעודה, בתוך הסעודה, אינם טעונים ברכה, לא לפניהם, ולא לאחריהם'?"
אמר להם, "הואיל ופת פוטרתן".
אי הכי, יין נמי נפטריה?
פת שאני יין