וכן בגת".
איבעיא להו, כרמלית מאי?
אמר אביי, היא היא.
רבא אמר, היא גופה גזירה, ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה?!
אמר אביי, מנא אמינא לה?
דקתני, "וכן בגת".
מאי גת?
אי רשות היחיד, תנינא?
אי רשות הרבים, תנינא?
אלא לאו, כרמלית.
רבא אמר, "וכן בגת", לענין מעשר.
וכן אמר רב ששת, "וכן בגת", לענין מעשר.
דתנן, "שותין על הגת, בין על החמין בין על הצונן ופטור, דברי ר' מאיר.
ר' אלעזר בר' צדוק מחייב.
וחכ"א, על החמין חייב, על הצונן פטור.
מפני שהוא מחזיר את המותר".
תנן, "לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח ויצא".
מאי לאו דתחובה לו בבגדו?
לא, דנקיט ליה בידיה.
ת"ש, "לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו".
מאי לאו בערב שבת?
לא, כי תניא ההיא, בשבת.
והתניא, "לא יצא החייט במחטו התחובה בבגדו בע"ש עם חשיכה"?
הא מני רבי יהודה היא, דאמר, אומן דרך אומנתו חייב.
דתניא, "לא יצא החייט, במחטו התחובה לו בבגדו.
ולא נגר, בקיסם שבאזנו.
ולא סורק, במשיחה שבאזנו.
ולא גרדי, באירא שבאזנו.
ולא צבע, בדוגמא שבצוארו.
ולא שולחני, בדינר שבאזנו.
ואם יצא, פטור אבל אסור.
דברי ר"מ.
ר' יהודה אומר, אומן דרך אומנתו, חייב. ושאר כל אדם, פטור".
תני חדא, "לא יצא הזב בכיסו.
ואם יצא, פטור, אבל אסור".
ותניא אידך, "לא יצא, ואם יצא חייב חטאת".
אמר רב יוסף לא קשיא.
הא, ר"מ. הא, ר' יהודה.
א"ל אביי, אימור דשמעת ליה לרבי מאיר במידי דלאו היינו אורחיה, במידי דהיינו אורחיה מי שמעת ליה?!
דאי לא תימא הכי, אלא מעתה, הדיוט שחקק קב בבקעת בשבת, לר"מ הכי נמי דלא מחייב?!
אלא אמר רב המנונא לא קשיא.
כאן בזב בעל שתי ראיות, כאן בזב בעל ג' ראיות.
מ"ש זב בעל שתי ראיות דחייב, דמיבעי ליה לבדיקה, זב בעל ג' נמי מיבעי ליה לספירה?
לא נצרכא אלא לבו ביום.
והא מיבעי ליה כדי שלא יטנפו כליו?
א"ר זירא האי תנא הוא דאמר, כל אצולי טינוף לא קא חשיב.
דתנן, "הכופה קערה על הכותל.
אם בשביל שתודח הקערה, הרי זה ב'כי יותן', אם בשביל
וכן בגת - לקמיה מפרש לה:
כרמלית - כגון בקעה דמדרבנן הוא דאסור להכניס ולהוציא:
מהו - לעמוד ברה"י או ברה"ר ויושיט ראשו לכתחלה לתוכו וישתה:
היא היא - כשם שאסרנו זו במשנתנו כך זו אסורה:
היא גופה - אפי' יוציא הכלי מתוכה לרשות היחיד או מתוכה לרה"ר מדרבנן בעלמא הוא:
ואנן ניקום ונגזור - הושטת ראשו אטו הוצאת כלי:
אי נימא רה"י - כגון גבוה י' וקאמר דלא יעמוד ברה"ר וישתה לתוכה תנינא:
ואי רה"ר - כגון אינה גבוה ג':
לענין מעשר - דשתיה על הגת ממש שלא עקרו משם להוציאו חוצה הויא שתיית עראי ופטור ממעשר כל זמן שלא ירד לבור שהוא גמר מלאכתו למעשר אבל להוציאו משם הוי קבע שאין בדעתו להחזיר המותר ואע"ג דלא נגמר מלאכתו למעשר אסור:
בחמין - שמזגו בחמין שוב אינו ראוי להחזיר המותר שלא יחמיץ את היין מחמת החמין:
מאי לאו דתחובה בבגדו - שאין דרך הוצאה בכך ואפי' הוציאה לרשות הרבים משחשכה שבות בעלמא הוא וקא גזור סמוך לחשכה אטו חשכה אלמא גזרינן לאיסור שבת גזירה לגזירה:
כי תניא ההיא - בשבת עצמה דחדא גזירה איכא גזירה תחובה בבגדו אטו היכא דמפיק בידים:
אומן - המוציא דרך אומנתו שהוא רגיל לצאת לפרקים כן בחול חייב דהשתא לדידיה ליכא אלא חדא גזירה דגזרינן סמוך לחשכה אטו חשכה:
בקיסם שבאזנו - קיסם ארוך ושוה כעין סרגלא שמשרטטין בה ספרים שקורין ויר"א (סרגל) בלע"ז ובו משוין את הנסרים כדרך נגרים שלנו משוים בנטיית קו ולי נראה שכל השנויין כאן אינו אלא שנותנין אותו בני האומנות עליהן בצאתם לשוק כדי שיכירו מאיזו אומנות הוא וישכרוהו למלאכה:
סורק - בגדים שקורין פיליר"ש (פולונ"ש: כובסים (הדורכים או הלוחצים או החובטים בבד כדי לאשפרו)) :
במשיכה - הוא קושר הקוצים שקורין קרדונ"ש (פירות של קרדה [הקרדה היא אחד הקוצים בשכיחים ביותר בצרפת, ולפעמים משתמשים בשמה כדי להצביע על קוצים סתם]) וגם את הבגד תופר ומחבר בו ב' ראשין כשמותחו על יתדות האומנות לחובטו במקלות לזקוף את שערו:
אירא - הוא צמר או צמר גפן שסותם בו פי הקנה לאחר שהניח בתוכו פקעויות הערב ומשייר בנקב מלא חוט לאריג וזורקו לקנה והפקיע מתגלגל לתוכו ולצאת אינה יכולה שנסתם הנקב:
דוגמא - מעט צמר צבוע אדום ומעט צבוע שחור וכן בכל מיני צבע שמראה בהם דוגמא לאחר כזה תרצו או כזה תרצו:
כיס - שעושין לזב וקושרו לפי האמה לקבל בו את הזוב:
הא רבי יהודה - דזו דרך הוצאתו בחול:
במידי דלאו היינו אורחיה - כגון כל אלו השנוין למעלה אין דרך הוצאתו אלא ביד אפילו לאומן אלא בשעה שהוא רוצה להכריז לעצמו שהוא אומן אבל כיס לזב אין דרך הוצאתו אלא בכך מי שמעת ליה דפטור:
דאי לא תימא הכי - דמודה ר"מ במי שכל דרכו בכך:
הדיוט שחקק קב בבקעת - הואיל ואינו אומן ואין דרך חקיקה בכך הכי נמי דפטור לרבי מאיר א"כ לא מחייב ר' מאיר בשבת אלא אומנין אלא על כרחיך הואיל וכל דרך חקיקתו של זה בכך מיחייב והכא נמי הואיל וכל דרך הוצאה זו לזה בכך חייב:
זב בעל שתי ראיות - חייב לפי שהכיס צריך לו לבדוק עצמו אם יראה עוד שלישית ויהיה זב גמור לקרבן וכיון דצריכה לו הויא ליה לדידיה דרך הוצאתו בכך:
מיבעי ליה לספירה - דכתיב (ויקרא טו) וכי יטהר הזב וספר לו שבעת ימים ז' נקיים וצריך הוא לכיס לברר לו היום בנקיות שאילו יראה באחד מהן יסתור את הכל דבעינן רצופין דכתיב לטהרתו טהרה אחת לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן:
לבו ביום - באותו יום שבת ראה הראיה שלישית דשוב אינו צריך לכיס כל אותו היום שאין אותו יום ממנין הנקיים:
לא חשיב - הלכך לאו דרך הוצאה היא לו:
כפה קערה על הכותל - שיורדין גשמים עליו:
הרי הוא בכי יותן - דאחשבינהו להנך משקין הראה בדעתו שצריך להן ואע"ג דלא ניחא ליה נפילה שנפלו על הפירות לאחר זמן הוי מוכשרין דתנן (מכשירין פ"א) כל משקה שתחלתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון מכשיר: