אקפח את בני
אקפח את בני - מצער היה על תורה המשתכחת ומקלל את עצמו:
אקפח - אקברם לשון חיתוך וקיצור:
- שזו הלכה מקופחת, ששמע השומע, וטעה.
ששמע השומע - כשנשאלה השאלה על ידי מעשה בבית המדרש ושמע שטמאוהו וטעה ולא ידע משום מה טמאוהו הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על המת שהכלי עצמו המאהיל טמא בכל שהו דלא בעינן פותח טפח אלא לשוויה אהל להביא טומאה תחת ראשו השני להביא טומאה על אחרים אבל לגבי דידיה בכל שהו וטמאוהו לאיכר טומאת ערב משום שנגע באותו כלי שהוא אב הטומאה וזה שנגע בו ראשון והשומע טעה לומר שעשאוהו לאיכר אב הטומאה לטמא ז' ולטעון הזייה:
האיכר עובר ומרדעו על כתפו, ואיהל צדו אחת על הקבר - טימאו אותו משום כלים המאהילים על המת.
א"ר עקיבא: אני אתקן שיהו דברי חכמים קיימים שיהו כל המטלטלים מביאין את הטומאה על האדם שנושא אותן בעובי המרדע ועל עצמן בכל שהן ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח.
אני אתקן שיהו דברי חכמים - שאומרים עובי המרדע מביא טומאה קיימין יש דבר שמביאין עליו טומאה ממש לטעון הזייה מדבריהם כגון על האדם הנושאן שטמא בו טומאת מגע מן התורה גזרו עליו בעובי המרדע ליטמא טומאת אהל מדבריהם גזירה הקיפו משום עביו דכיון דמטמאת ליה על כרחך טומאה דאורייתא לאצרוכיה הערב שמש והוא לא נגע במת כסבור שמשום אהל אתה מטמאו ומשום שיש בהיקפו טפח וכיון דלא מטמאת ליה טומאת ז' אתי למימר באהל גמור נמי טומאת ערב אבל שאר אדם וכלים שאין נוגעין בו ואין עליך לטמאן כלל אין מביאין שום טומאה אלא בפותח טפח ר"ע מילתייהו דרבנן פריש: וא"ר ינאי גרסינן:
וא"ר ינאי: ומרדע שאמרו
מרדע שאמרו - דמביא את הטומאה על נושאו לטמאו שבעה מדבריהם:
אין בעביו טפח
אין בעביו טפח - דאם כן הוי אהל דאורייתא:
ויש בהיקפו טפח.
וגזרו על היקפו משום עביו.
ולר' טרפון דאמר: אקפח את בני, שהלכה זו מקופחת - בצרו להו?
ולר' טרפון - דאמר לא גזרו שום גזירה אלא בדין תורה דלא טמאוהו אלא טומאת ערב משום מגע בצרי להו י"ח: בנות כותים כו':
א"ר נחמן בר יצחק: אף בנות כותים נדות מעריסתן בו ביום גזרו.
ובאידך ס"ל כר' מאיר:
ובאידך - דמניח כלים:
ואידך?
הבוצר לגת - שמאי אומר - הוכשר. הלל אומר: - לא הוכשר.
א"ל הלל לשמאי מפני מה בוצרין בטהרה, ואין מוסקין בטהרה?
מפני מה בוצרין בטהרה - מפני מה אתה מצריך לבצור בכלים טהורים דקאמרת הוכשר ואין אתה מצריך למסוק זיתים בכלים טהורים:
א"ל: אם תקניטני, גוזרני טומאה אף על המסיקה.
נעצו חרב בבית המדרש. אמרו: הנכנס - יכנס. והיוצא - אל יצא.
יכנס - לבית המדרש:
והיוצא אל יצא - לפי שהיו רוצין לעמוד במנין:
ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים.
והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל.
קשה - לפי שהלל נשיא וענוותן:
וגזור שמאי והלל ולא קבלו מינייהו.
וגזור שמאי והלל - ולא קבלו מינייהו ואתו תלמידייהו וגזור וקבלו מינייהו:
ואתו תלמידייהו גזור וקבלו מינייהו.
מ"ט?
מ"ט - הוכשר הא לא ניחא ליה בההיא משקה דנפיק וקאזיל לאיבוד:
אמר זעירי אמר ר' חנינא: גזירה שמא יבצרנו בקופות טמאות.
בקופות טמאות - דאתיא טומאת הכלי ומחשבה ליה למשקה להכשיר הואיל וטומאתו והכשרו כאחת:
הניחא למ"ד: כלי טמא חושב משקין - שפיר.
הניחא למאן דאמר - לא ידענא היכא:
חושב משקה - להכשיר אוכל שבתוכו ואף על גב דלא אחשביה הוא:
אלא למ"ד: אין כלי טמא חושב משקין, מאי איכא למימר?
אלא אמר זעירי אמר ר' חנינא: גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות.
מזופפות - כיון דלא אזיל לאיבוד. ניחא ליה ליציאתו:
רבא אמר: גזירה משום הנושכות.
הנושכות - אשכולות הנושכות זו את זו וכשבא להפרידן נסחט המשקה עליהן וכיון דעבד בידים ולא אפשר בלא סחיטה מכשר:
רב נחמן אמר רבה בר אבוה: פעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענבים לבצירה או לא ונוטל אשכול ענבים לסוחטו ומזלף על גבי ענבים, ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהם:
ואידך?
אמר