צורת הדף באתר היברובוקס

השמש.

עם השמש - בעוד החמה זורחת:

אמר רשב"ג: נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן לכובס נכרי שלשה ימים קודם לשבת.

כלי לבן - שהוא קשה לכבס וצריך ג' ימים ומחמירין על עצמן כב"ש:

ושוין אלו ואלו שטוענין קורת בית הבד ועגולי הגת:

שטוענין - את הזיתים בקורות בית הבד ואת הענבים בעיגולי הגת שלא היו עוצרין אותן בגלגל כמו שלנו אלא טוענין אותן בקורות כבדין והני דגת קרי עיגולין שהיו דפין עבין עשוין  כעיגולין ושוין שטוענין אותן מבעוד יום והמשקה הולך וזב כל השבת ובגמרא (דף יט.) פריך מאי שנא דלא פליגי ב"ש בהא ומפרש משום דאי נמי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת דכי אמרי' סחיטת זיתים וענבים אב מלאכה בפ' חבית שנשברה (לקמן דף קמג:) הני מילי בזיתים וענבים שלא ריסקן מבעוד יום דהוה ליה מפרק דבר ממשאו הגדל בתוכו והיא תולדה דדש אבל הכא אין נותנין קורה על גבי זיתים עד שטוחנין תחלה בריחים וכן ענבים דורכין אותן תחלה ברגל ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא ולא דמי לדש: גמ' מאי שנא בכולהו כו' ל"ג לה הכא אלא לקמן במשנה ושוין שטוענין:

גמרא

מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתן?

מאן תנא נתינת מים לדיו - ואע"פ שלא גיבל הדיו זו היא שרייתן והוי לישה דידיה בהכי ומיחייב משום לש דהא מתני' ליכא גבול ואפליגו בה מבעוד יום מכלל דבשבת חייב חטאת  הוא:

אמר רב יוסף: רבי היא.

דתניא: אחד נותן את הקמח וא' נותן את המים האחרון חייב. דברי רבי.

האחרון חייב - משום לש שהוא אב מלאכה:

רבי יוסי אומר: אינו חייב עד שיגבל.

א"ל אביי: ודילמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בקמח דבר גיבול הוא, אבל דיו דלאו בר גיבול הוא אימא ליחייב?

לא סלקא דעתך. דתניא: אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים - האחרון חייב. דברי רבי.

ר' יוסי ברבי יהודה אומר: עד שיגבל.

ודילמא מאי אפר עפר דבר גיבול הוא.

אפר - לאו בר גיבול הוא:

עפר - בר גיבול הוא לטיט של בנין:

והתניא אפר והתניא עפר?

והא תניא - תרתי מתניתא חדא דאפר וחדא דעפר:

מידי גבי הדדי תניא:

מידי גבי הדדי תנינהו - חדא תניא ר' חייא וחדא תניא רבי אושעיא וחדא מינייהו תניא לעפר בלשון אפר:

ת"ר: פותקין מים לגינה ע"ש עם חשיכה ומתמלאת והולכת כל היום כולו.

פותקין - פותחין עושין נגר קטן משפת המעין לגנה:

ומניחין מוגמר תחת הכלים ומתגמרין והולכין כל היום כולו.

מוגמר - לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין הבגדים שיהא ריחן נודף:

ומניחין גפרית תחת הכלים ומתגפרין והולכין כל השבת כולה.

גפרית - תחת כלי כסף שמציירין בהם פרחים וצורות בחרט ומעשנן בגפרית והן משחירות וניכרות וקורין נייל"ר (ניאילי"ר: לגפר (לגלף את המתכת באמצעות גפרית)) :

ומניחין קילור ע"ג העין ואיספלנית על גבי מכה ומתרפאת והולכת כל היום כולו.

קילור - תחבושת שקורין לוז"א:

ואספלנית - רטייה:

אבל אין נותנין חטין לתוך הריחים של מים אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום.

ברחיים של מים - וכ"ש ברחיים של יד ושל חמור דאדם מצווה על שביתת בהמתו:

שיטחנו מבעוד יום - מפני שמשמעת את הקול ואוושא מילתא בשבת ואיכא זילותא:

מאי טעמא?

אמר רבה מפני שמשמעת קול.

א"ל רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלים?

דתניא: (שמות כג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו - לרבות שביתת כלים.

לרבות שביתת כלים - דכתיב לעיל מינה למען ינוח שורך וחמורך וגו':

אלא אמר רב יוסף? משום שביתת כלים.

והשתא דאמרת לב"ה אית להו שביתת כלים דאורייתא

והשתא דאמרת בית הלל אית להו שביתת כלים - דהא על כרחיך האי מתניתא בית הלל מדשרי בהנך וקתני דרחיים אסור משום שביתת כלים:

גפרית ומוגמר מאי טעמא שרו?

מוגמר וגפרית אמאי שרו - וה"ה לכל הנך דמתני' הרי המוגמר מונח בערדסקאות ונמצא כלי עושה מלאכה:

משום דלא קעביד מעשה.

לא קא עביד הכלי שום מעשה - אלא מונח על הארץ והן בתוכו אבל הרחיים עבדי מעשה ולב"ש כיון דמונחין בגווה היינו מעשה דיליה:

אונין של פשתן מאי טעמא שרו?

משום דלא עביד מעשה ומינח נייחא.

מצודת חיה ועוף ודגים דקא עביד מעשה מאי טעמא שרו?

מצודות דקא עבדי מעשה - שהפח נקשר ותופס העוף וכן יקוש שפושטים לחיות ללוכדן ברגלים כשנוגעין בו קופץ ומתחבר מאליו ולוכד:

התם נמי בלחי וקוקרי דלא קעביד מעשה.

בלחי - חכה שקורין איימ"א (אי"ם: חכה (ליתר דיוק, הקרס שבקצה החכה)) שהדג בולעו ומהדקו והכלי אינו זז ממקומו:

וקוקרי - שעושין סלים פיה אחד רחב ופיה השני קצר מאד והדג (ס"א והחיה) נכנס שם ומוציא ראשו בפי הקצר ואין גופו יכול לצאת וכשבא להחזיר ראשו לפנים ראשי קרומות  נכנסין לו תחת לחיו דהשתא לא עביד כלי מידי:

והשתא דאמר רב אושעיא אמר רב אסי מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש היא ולא בית הלל

לב"ש בין קעביד מעשה בין דלא קעביד מעשה - אסור.

לבית הלל אע"ג דקעביד מעשה - שרי.

והשתא דאמרת דלב"ש אע"ג דלא עביד מעשה אסור.

אי הכי