כותח הבבלי וכל מיני כותח - אסור למכור ל' יום קודם הפסח:
כותח הבבלי - נותנין בו חמץ כדאמרי' באלו עוברין ואינו עשוי לאכול יחד אלא לטבול בו ואינו כלה עד זמן מרובה:
שלשים יום - משמתחילין לדרוש בהלכות הפסח חלה אזהרת פסח עליו:
ת"ר: נותנין מזונות לפני הכלב בחצר.
נטלו ויצא - אין נזקקין לו.
כיוצא בו: נותנין מזונות לפני הנכרי בחצר.
נטלו ויצא - אין נזקקין לו.
הא תו למה לי, היינו הך?
מהו דתימא האי רמי עליה והאי לא רמי עליה - קמ"ל:
כלב - רמי עליה לזונו:
ת"ר: לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע"ש. בד' ובה' מותר.
לא ישכיר אדם כליו - לעשות בהן מלאכה בע"ש דנראה שמשכירו לו לצורך השבת:
כיוצא בו: אין משלחין איגרות ביד נכרי בע"ש. בד' ובה' מותר.
אמרו עליו על ר' יוסי הכהן, ואמרי לה על ר' יוסי החסיד - שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם.
שלא נמצא כתב ידו - שלא יוליכנו בשבת:
ת"ר: אין משלחין איגרת ביד נכרי ע"ש אא"כ קוצץ לו דמים.
אלא אם כן קצץ לו דמים - דכיון דקוצץ לו דמים בדידיה טרח וב"ש לא מודו בקצץ דאפילו בקצץ פליגי דהא לא עדיף ממוכר ומשאיל ונותן מתנה אלא מילתא דב"ה אשמעינן דבדלא קוצץ לא פליגי דאסור:
ב"ש אומרים: כדי שיגיע לביתו.
לביתו - של מי שנשתלח לו:
וב"ה אומרים: כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה.
לבית הסמוך - לחומת העיר שנשתלח שם:
והלא קצץ?
והלא קצץ - ואמאי אסרי ב"ה הא אינהו שרו לעיל:
אמר רב ששת: ה"ק ואם לא קצץ בית שמאי אומרים עד שיגיע לביתו ובית הלל אומרים עד שיגיע לבית הסמוך לחומה.
והאמרת רישא אין משלחין?
והא אמרת רישא אין משלחין - אא"כ. קצץ:
לא קשיא הא דקביע בי דואר במתא
דואר - שלטון העיר ולו רגילין לשלוח איגרות:
שכיחא במתא - משלחין בלא קוצץ בכדי שיגיע השליח למר לבית הדואר ולמר לבית הסמוך לחומה ורישא דאין משלחין בלא קוצץ כלל דלא קביע במתא ואם לא ימצאנו יהא צריך לילך אחריו בשבת:
והא דלא קביע בי דואר במתא:
ת"ר: אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת.
מפליגין - מפרישין מן היבשה לים וזהו לשון [הפלגת] ספינה על שם שמפליג עצמו מן היישוב ומרבינו יעקב שמעתי בעירובין שאמצעיתו של ים נקרא פילגוס ואף בלשון לעז פילגס(פיליג"א: לב ים) :
במה דברים אמורים לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה שפיר דמי.
ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת. דברי רבי.
ופוסק - עם הנכרי ע"מ לשבות ואין צריך לשבות:
רשב"ג אומר: אינו צריך.
ומצור לצידן אפילו בע"ש מותר:
ומצור לצידן - אין אלא מהלך יום ובע"ש היה שם יום השוק כדאמרינן בפסחים במקום שנהגו [דף נ:]:
ת"ר: אין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם לשבת. ואם התחילו אין מפסיקין.
וכן היה שמאי אומר: (דברים כ) עד רדתה אפי' בשבת:
אמר רבן שמעון בן גמליאל נוהגין היו וכו': תניא. א"ר צדוק: כך היה מנהגו של בית רבן גמליאל שהיו נותנין כלי לבן לכובס ג' ימים קודם לשבת. וצבועים אפילו בע"ש.
ומדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועין.
ומדבריהם למדנו כו' - ונפקא מינה לשכר הכובס:
אביי הוה יהיב ליה ההוא מנא דצביעא לקצרא.
לקצרא - כובס:
אמר ליה: כמה בעית עילויה?
כמה בעית עלויה - בשכר כיבוס:
א"ל: כדחיורא.
אמר ליה: כבר קדמוך רבנן.
כבר קדמוך רבנן - שלמדונו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועים:
אמר אביי: האי מאן דיהיב מנא לקצרא במשחא ניתיב ליה ובמשחא נשקול מיניה.
לימשחיה - ימדדנו בנתינתו ובחזירתו:
דאי טפי אפסדיה דמתחיה, ואי בציר אפסדיה דכווציה:
דכווצי - ברותחין:
ושוין אלו ואלו שטוענין כו': מאי שנא כולהו דגזרו בהו ב"ש ומ"ש קורות בית הבד ועיגולי הגת דלא גזרו?
הנך דאי עביד להו בשבת מיחייב חטאת - גזרו בהו ב"ש ע"ש עם חשכה.
קורות בית הבד ועיגולי הגת דאי עביד להו בשבת לא מיחייב חטאת - לא גזרו.
מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי?
דאתי ממילא - כגון משקין הללו שנסחטים מאליהם ובלבד שיתחיל מבעוד יום:
אמר רבי יוסי [ברבי] חנינא: רבי ישמעאל היא.
דתנן: השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום
בוסר - ענבים בתחילתן כשהן דקים מוציא מהן משקין לטבל בו בשר לפי שהוא חזק וקרוב להחמיץ:
מלילות - שבולין שלא בשלו כל צרכן מרסקן וטוענן באבנים ומשקה זב מהן ומטבל בו:
רבי ישמעאל אומר: יגמור משתחשך.
יגמור - מאחר שרסקן וצברם בכובד יניחם בכלים ויצאו מעצמן ומותר לכתחילה:
ורבי עקיבא אומר: