בני שמואל חטאו, אינו אלא טועה.
שנאמר (שמואל א ח, א) "ויהי [כאשר זקן שמואל ולא הלכו בניו] בדרכיו".
"בדרכיו" הוא דלא הלכו, מיחטא נמי לא חטאו.
אלא מה אני מקיים (שמואל א ח, ג) "ויטו אחרי הבצע"?
שלא עשו כמעשה אביהם.
שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם.
שנאמר (שמואל א ז, טז) "והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל".
והם לא עשו כן.
אלא ישבו בעריהם.
כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן.
כתנאי.
"'ויטו אחרי הבצע' ר' מאיר אומר, חלקם שאלו בפיהם.
רבי יהודה אומר, מלאי הטילו על בעלי בתים.
ר' עקיבא אומר, קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע.
ר' יוסי אומר, מתנות נטלו בזרוע":
א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה.
שנאמר, (שמואל א יח) "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וה' עמו וגו'".
אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו?!
אלא מה אני מקיים, (שמואל ב, יב) "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע"?
שביקש לעשות, ולא עשה.
אמר רב, רבי דאתי מדוד, מהפך ודריש בזכותיה דדוד.
"מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע".
רבי אומר, משונה רעה זו מכל רעות שבתורה.
שכל רעות שבתורה כתיב בהו "ויעש" וכאן כתיב "לעשות".
שביקש לעשות ולא עשה.
(שמואל ב יב) "את אוריה החתי הכית בחרב".
שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת.
"ואת אשתו לקחת לך לאשה".
ליקוחין יש לך בה.
דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו".
שנאמר (שמואל א, יז) "ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף, ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח".
מאי "ערובתם"?
תני רב יוסף, דברים המעורבים בינו לבינה.
(שמואל ב יב) "ואותו הרגת בחרב בני עמון".
מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו.
מאי טעמא.
מורד במלכות הוה.
דאמר ליה, (שמואל ב יא) ,ואדוני יואב, ועבדי אדוני על פני השדה חונים,.
אמר רב, כי מעיינת ביה בדוד, לא משכחת ביה בר מדאוריה.
דכתיב (מלכים א טו) "רק בדבר אוריה החתי".
אביי קשישא רמי דרב אדרב.
מי אמר רב הכי?!
והאמר רב, "קיבל דוד לשון הרע"?
קשיא.
גופא, רב אמר קיבל דוד לשון הרע.
דכתיב (שמואל ב ט) "ויאמר לו המלך איפוא הוא, ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל [בלו] דבר".
וכתיב, "וישלח המלך ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל [מלו] דבר".
מכדי, חזייה דשקרא הוא, כי הדר אלשין עילויה מ"ט קיבלה מיניה?
דכתיב, (שמואל ב טז) "ויאמר המלך [ואיה] בן אדוניך, ויאמר ציבא אל המלך, הנה יושב בירושלים וגו'".
ומנא לן דקיבל מיניה?
דכתיב, (שמואל ב טז) ,ויאמר המלך הנה לך כל אשר למפיבושת, ויאמר ציבא השתחויתי אמצא חן [בעיניך אדוני] המלך".
ושמואל אמר, לא קיבל דוד לשון הרע.
דברים הניכרים חזא ביה.
דכתיב (שמואל ב יט) ,ומפיבושת בן שאול ירד [לקראת] המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כיבס וגו'".
וכתיב, "ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך ויאמר לו המלך למה לא הלכת עמי מפיבושת, ויאמר אדוני המלך עבדי רמני כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך את המלך כי פסח
בני שמואל חטאו - במקח שוחד והטיית דין:
לחזניהם - שמשיהם ששוכרין אותן לילך ולהזמין את הנקראים לדין:
ולסופריהם - לשטרי בירורין ולאגרות שום:
מלאי הטילו על בעלי בתים - נותנים להן פרגמטיא לעסוק בה ולתת להם השכר ומתוך כך היה נמשך לבם להטות דין כשבאין לפניהן לדון והיינו חטאם:
חלקם שאלו בפיהם - מעשר ראשון הראוי להם שלוים היו שאלו בפיהם מתוך שהיו גדולי הדור ושופטים לא היו מונעים מהם ושאר לוים עניים מצטערים ולר' מאיר לא חטאו בהטיית משפט:
קופה יתירה - יותר מן הראוי:
מתנות - זרוע לחיים וקיבה והם לא היו כהנים ל"א מתנות לויה כגון מעשר וקרא כתיב ונתן לכהן ודרשינן ולא שיטול מעצמו בשחיטת חולין בפ' הזרוע (דף קלג.) וה"ה לכל מתנות כהונה ולויה:
דוד חטא - בבת שבע קודם שקבלה גט:
שבקש - לשכב עמה קודם שקבלה גט שהיה בעלה שולח לה מן המלחמה שאם ימות לא תיזקק ליבום או שמא יהרג ואין מעיד עליו ותתעגן אשתו או שמא יהא שבוי כדאמרינן לקמן כל היוצא למלחמת בית דוד כו':
משונה רעה זו - בכתיבתה ובלשונה:
שהיה לך לדונו - על שמרד במלכות כדלקמן:
ליקוחין יש לך בה - קדושין תופסין בה שאינה אשת איש כדשמואל כו':
גט כריתות - על תנאי שאם ימות תהא מגורשת מעכשיו ופעמים שהוא טרוד בצאתו ושולחו מן המלחמה:
ואת ערובתם תקח - במלחמת שאול כתיב:
דברים המעורבים ביניהם - היינו קדושין תקח תבטל ע"י גט שתביא להם מן המלחמה:
בחרב בני עמון - כאותן שהורגים בני עמון שלא מדעתך:
ואדוני יואב - לאו אורח ארעא לקבל עליו מרות אחרים בפני המלך:
רק בדבר אוריה - מקרא כתיב כך בדבר אוריה שגרם לו שיהרג אבל בבת שבע לא חטא:
לשון הרע - לקמיה מפרש:
בלא דבר - אינו חכם בתורה והוא מצאו מלא דבר וחכם בתורה:
חזייא דשקרא הוה - מתחילה מצאו שקרן בכך:
כי הדר אלשין עליה - ציבא על מפיבושת כשהיה דוד בורח מפני אבשלום מאי טעמא קביל מיניה:
איה בן אדונך ויאמר הנה יושב בירושלים - כי אמר היום ישיבו לי את ממלכת אבי דברים הנכרים חזא ביה. במפיבושת כשנהרג אבשלום וחזר דוד למלכותו ובא לפניו לא עשה רגליו ולא עשה שפמו כסבור דוד שניכרים דברי ציבא שנצטער על שחזר דוד ולא קישט עצמו ועוד היה מצפה שכשיושיבוהו במלכות יתנאה ויסתפר לכך לא קבל דבריו ואמר לו אתה וציבא תחלקו השדה והוא השיבו קשה אין לי לצעוק אלא על מי שהביאך הלום הנה שמצטער על שובו ואם לא שראה בו דברים הניכרים היה חוזר ממה שאמר הנה לך כל אשר למפיבושת ואע"פ שמיהר ואמר לו מתחלה הנה לך כל אשר למפיבושת אין זו קבלה כי כל זמן שלא היה דוד שב למלכותו יודע היה שאין מתנתו מתנה ולא אמר לו אלא על תנאי אם יראה אמת בדבריו: