משום בניו - אורחא הוא.
משום בניו - שהן זכרים, כתב לשון רכיבה:
והכתיב: (שמואל א כה, כ) "והיא רוכבת על החמור"?
התם - משום ביעתותא דליליא, אורחא הוא.
ואיבעית אימא, משום ביעתותא דליליא ליכא, משום ביעתותא דדוד איכא.
ואיבעית אימא, ביעתותא דדוד נמי ליכא, משום ביעתותא דהר איכא.
ובאורייתא מי לא כתיב: "טמא"?!
אלא, כל היכא דכי הדדי נינהו, משתעי בלשון נקיה.
דכי הדדי נינהו - שאין אורך בלשון צח מן המגונה, משתעי בלשון כבוד:
כל היכא דנפישין מילי, משתעי בלשון קצרה.
וכל היכא כו' - והני דלעיל עיקם? ללמדך שצריך לחזר אחר לשון נקי. ובשאר מקומות כתיב לשון מגונה וקצר. ללמדך, שישנה אדם לתלמידו לשון קצרה. לפי שמתקיימת גירסא שלה יותר מן הארוכה:
כדאמר רב הונא אמר רב: ואמרי לה: אמר רב הונא אמר רב משום ר"מ:
"לעולם ישנה אדם לתלמידו, דרך קצרה".
וכל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד?!
והא רוכבת ויושבת דכי הדדי נינהו, וקאמר: "רוכבת"?
"רכבת" כתיב.
רכבת כתיב - ואף על גב דמצי למיכתב נמי ישבת חסר? מיהו כל חסירות שבתורה לדרוש הן באין. וכאן למדך בחסרון זה, שתתפוס לשון קצרה, ואפילו הוא מגונה. שהרי כאן תפס לשון מגונה וקצר:
הנהו תרי תלמידי, דהוו יתבי קמיה דרב.
חד אמר: "שויתינן האי שמעתא, כדבר אחר מסנקן".
וחד אמר: "שויתינן האי שמעתא, כגדי מסנקן".
כגדי מסנקן - כגדי עייף.. "סינוק" לשון עייפות. ודומה לו, "גד גדי וסנוק לא", בגמרא דשבת בפרק במה אשה יוצאה (סז, ב), התגבר מזלי, ואל תהי עייף:
ולא אישתעי רב בהדי דהאיך.
הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל, וחד מינייהו רבן יוחנן בן זכאי.
ואמרי לה: קמיה דרבי, וחד מינייהו רבי יוחנן.
חד אמר: "מפני מה בוצרין בטהרה
מפני מה בוצרים בטהרה - בכלים טהורים:
ואין מוסקין בטהרה?".
ואין מוסקין בטהרה - בזיתים קא קרי מסיקה. ואין צריך למוסקן בטהרה. כדאמר במסכת שבת ביציאות שבת (יז, א), דלא חשיב מוהל היוצא מהן להכשיר. שאינו שמן גמור, אלא היוצא על ידי הבד. אבל יין הזב על הענבים מכשירן, דניחא ליה ביה:
וחד אמר: "מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה?".
אמר: "מובטח אני בזה, שמורה הוראה בישראל".
ולא היה ימים מועטים, עד שהורה הוראה בישראל.
הנהו תלתא כהני:
חד אמר להו: "הגיעני כפול".
הגיעני כפול - מלחם הפנים, לחלקי:
וחד אמר: "הגיעני כזית".
וחד אמר: "הגיעני כזנב הלטאה".
בדקו אחריו, ומצאו בו שמץ פסול.
שמץ פסול - פסול כהונה, חלל:
והא [תנן]: "אין בודקין
אין בודקין - לענין יוחסין, לישא אשה:
מן המזבח ולמעלה"?
מן המזבח ולמעלה - אם שימש במזבח, אין צריך לבדוק למעלה הימנו. דאם לא היה ראוי לכהונה, לא היו מניחין אותו לשמש. כדתנן במסכת מדות (פרק ה' משנה ד') "לשכת הגזית שם היו יושבים בית דין מיחסי כהונה ולויה. כל כהן שנמצא בו פסול, כשהיה רוצה להתחנך לעבודה, לובש שחורים ויוצא":
לא תימא: "שמץ פסול" אלא אימא "שחץ פסול".
שחץ פסול - הוא עצמו היה גס רוח, ומבזה קדשי שמים, ואין ראוי לשמש. כדקיימא לן [במנחות], (יח, ב) "עבודה המסורה לבני אהרן, כהן שאינו מודה בכולן, אף במגונה שבהן, אין לו חלק בכהונה":
ואי בעית אימא. שאני התם: דאיהו דארע נפשיה.
דארע אנפשיה - והצריך בדיקה אחריו, וגלה שלא בדקוהו יפה מתחלה:
ההוא ארמאה, דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים.
אמר: "כתיב (שמות יב, מג) 'כל בן נכר לא יאכל בו'. (שמות יב, מח) 'כל ערל לא יאכל בו', ואנא, הא קאכילנא משופרי שופרי!"
אמר ליה רבי יהודה בן בתירא: "מי קא ספו לך מאליה?"
מי קא ספו לך - כלום נותנין לך מן האליה לאכול? אין נותנין לך אלא מן הכחוש שבו. ונתכוון להטעותו. לכשילך עוד, ישאל מן האליה. וביד ר' יהודה בן בתירא, לא היה להורגו:
אמר ליה: "לא".
"כי סלקת להתם, אימא להו: 'ספו לי מאליה'".
ספו לי מאליה - הלעיטוני מן האליה. וכבש היה, ואלייתה קריבה לגבוה. דכתיב בכבש (ויקרא ג, ט) האליה תמימה:
כי סליק, אמר להו: "מאליה ספו לי".
אמרו ליה: "אליה לגבוה סלקא".
אמרו ליה: "מאן אמר לך הכי?"
אמר להו: "רבי יהודה בן בתירא".
ר' יהודה בן בתירא - קאמר לי, שאין אתם נותנים לי חלק יפה, אלא מן הכחוש, ואני נתתי דמים כמו כן!:
אמרו: "מאי האי דקמן?"
מאי דקמן - מה הדבר הזה שבא לפנינו:
בדקו בתריה, ואשכחוהו דארמאה הוא, וקטלוהו.
שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא: "שלם לך ר' יהודה בן בתירא, דאת בנציבין, ומצודתך פרוסה בירושלים".
נציבין - שם עירו. האי עובדא נקט הכא, משום ההוא דלעיל. דגרמו שניהם לבדוק אחריהם. וההוא נקט, משום לשון מגונה:
רב כהנא חלש.
שדרוה רבנן לר' יהושע בריה דרב אידי.
אמרו ליה: "זיל בדוק, מאי דיניה?"
בדוק מאי דיניה - בדוק ודע מה נהייתה בו:
אתא, אשכחיה דנח נפשיה.
קרעיה ללבושיה, ואהדריה לקרעיה לאחוריה.
אהדריה לקרעיה לאחוריה - שלא יבינו מהר להדיא, ויצא לבם:
ובכי ואתי.
אמרו ליה: "נח נפשיה?"
אמר להו: "אנא לא קאמינא: (משלי י, יח) 'ומוציא דבה הוא כסיל'".
יוחנן חקוקאה
חקוקאה - כינוי השם:
נפק לקרייתא.
לקרייתא - לכפרים, לראות בתבואות:
כי אתא, אמרו ליה: "חיטין נעשו יפות?"
אמר להם: "שעורים נעשו יפות".
שעורין נעשו יפות - ומכלל דבריו משמע שהחטים לא נעשו יפות. ולא היה רוצה להוציא דבר קללה מפיו:
אמרו ליה: "צא ובשר לסוסים ולחמורים".
דכתיב: (מלכים א ה, ח) "השעורים והתבן לסוסים ולרכש".
מאי הוי ליה למימר?
"אשתקד נעשו חיטין יפות".
אי נמי: "עדשים נעשו יפות":
עדשים נעשו יפות - מאכל אדם: