צורת הדף באתר היברובוקס

רב, בר אחוה דר' חייא, ובר אחתיה.

רב בר אחוה ובר אחתיה דר' חייא הוה - "אייבו", אביו של רב, אחיו של ר' חייא היה מן האב. כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ה, א), "אייבו וחנא ושילא ומרתא ור' חייא כולהו בני דרב אחא מכפרי הוו". ו"אימא, שהיתה אמו של רב, אחותו של ר' חייא היתה, מן האם:

כי סליק להתם,

כי סליק - רב מעירו מבבל לארץ ישראל, שהיה ר' חייא שם:

אמר ליה: "אייבו קיים?"

אמר - ר' חייא לרב, "אייבו אביך הוא קיים?""אמר ליה", רב:

אמר ליה: "אימא קיימת?"

אימא קיימת - בלשון שאילה. כלומר, "עד שאתה משאיל על אבי, שאל על אמי, שאף היא אחותך":

אמר ליה: "אימא קיימת?"

אמר לו - עוד ר' חייא לרב, "ואימא אחותי קיימת?" אמר ליה רב:

אמר ליה: "אייבו קיים?" 

אייבו קיים - ואבי כלום קיים הוא?! עדיין לא השיבותיך עליו. ומאליו הבין. ויש אומרים בניחותא היה משיבו רב, על מי שאינו שואל. כדי שיבין, מן הכלל. וקשה בעיני לומר, שיוציא רב דבר שקר מפיו:

אמר ליה לשמעיה: "חלוץ לי מנעלי,

חלוץ לי מנעלי - להתאבל על אחי ואחותי:

והוליך כלי אחרי לבית המרחץ".

והולך כלי אחרי לבית המרחץ - ללמד הלכה לתלמידים נתכוון. שאין שמועה רחוקה שלאחר שלשים יום, נוהגת אלא יום אחד. ומקצתו ככולו, ואינו צריך לישב כל היום כולו. מדאמר ליה, "והולך לי כלי אחרי לבית המרחץ", ולא המתין עד למחר, אלמא, שעה אחת די:

שמע מינה תלת:

ש"מ: אבל, אסור בנעילת הסנדל.

ושמע מינה: שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד.

ושמע מינה: מקצת היום ככולו.

ההוא דאמר: "דונו דיני".

ההוא דהוה קאמר דונו דיני - בכל דבר משא ומתן שהיה לו עם אדם, היה אומר תמיד, "בא לדין". ואינו נשמע לדבר אדם, אלא על פי דיין:

אמרי: "שמע מינה: מדן קאתי".

דכתיב: (בראשית מט, טז) "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל".

ההוא דהוה קא אזיל ואמר: "אכיף ימא, אסיסני ביראתא".

אכיף ימא אסיסני ביראתא - אתקן בירונות. אם היו לי פלטין לבנות, לא הייתי קובעם אלא על שפת הים. ותמיד היה משתבח בשפת הים. ובתשובות הגאונים מצאתי, "אכיף ימא אסנא בראתא" ופירוש, כך היה משתבח בשפת הים, ואומר תמיד, "סנאים שעל שפת הים, ברושים הם במקומות אחרים". ולשון זה הגון. "סנה" בלשון ארמי "אסנה". "ברוש", "ברותא":

בדקו, ואשכחוהו, דמזבולן קאתי.

דכתיב: (בראשית מט, יג) "זבולון לחוף ימים ישכן":

והשתא דקיימא לן דלכולי עלמא: "אור" אורתא הוא.

מכדי, בין לרבי יהודה ובין לר' מאיר, חמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה.

בין לר' מאיר ובין לר' יהודה - דאיפליגו במתניתין בהרחקה דעבוד רבנן לדאורייתא, חמץ אינו אסור מן התורה בבל יראה ובאכילה, אלא משש שעות. משעברו שש שעות. כדיליף לקמן מן "אך" חלק.  ומן, "לא תשחט על חמץ":

ונבדוק בשית?

נבדוק - חמץ בתחלת שש, וקודם איסורו יבערנו. למה לי לאקדומי כולי האי? דבשלמא אי "אור" יממא הוא, איכא לתרוצי, דמתניתין נמי בשש קאמר. אבל השתא, תקשה:

וכי תימא: זריזין מקדימין למצות.

נבדוק מצפרא?

נבדוק מצפרא - דאיכא הקדמה לזריזים. כדאשכחן גבי מילה. ובזריזותיה דאברהם. שנאמר, "וישכם אברהם בבקר", שלא המתין עד הנץ החמה. ומכל מקום, בלילה לא הקדים:

דכתיב: (ויקרא יב, ג) "וביום השמיני ימול בשר ערלתו".

ותניא: "כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצות".

שנאמר: (בראשית כב, ג) "וישכם אברהם בבקר".

אמר רב נחמן בר יצחק: בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם.

ואור הנר יפה לבדיקה.

ואור הנר יפה לבדיקה - בלילה. אבל ביום, מחשיך. ואם תאמר יבדוק לאור היום? הא ילפינן לקמן מחיפוש, שמצותו בנר:

אמר אביי: הילכך, האי צורבא מרבנן, לא לפתח בעידניה,

לא יפתח בעידנא - לא יתחיל בגירסא. אם קבע עת לתורה בלילות, לא יתחיל להתעסק בשמעתתא:

באורתא דתליסר דנגהי ארבסר.

באורתא דתליסר נגהי ארבסר - לילי יציאת שלשה עשר, שהוא כניסת ארבעה עשר. והוא ליל בדיקת חמץ:

דלמא משכא ליה שמעתיה, ואתי לאימנועי ממצוה.

בעו מיניה, מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר - על מי לבדוק?

על המשכיר לבדוק - דחמירא דידיה הוא.

דחמירא דידיה הוא - החמץ שבבית שלו הוא:

או דלמא, על השוכר לבדוק - דאיסורא ברשותיה קאי?

ברשותיה קאי - שהרי עתה הבית שלו:

ת"ש: "המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות לו מזוזה".

לעשות לו מזוזה - אלמא מידי דמצוה עליה רמיא:

התם, הא אמר רב משרשיא: "מזוזה חובת הדר היא".

חובת הדר - לפי שהיא משמרתו. וכתיב, "ביתך", ביאתך. נכנס ויוצא בה. אבל הכא בדיקת חמץ דרבנן. דאי משום "בל יראה ובל ימצא"? הא אמר לקמן, דסגי ליה בבטול בעלמא. אי מסיח דעתיה מיניה ומשוי ליה כעפרא. ואמר "כל חמירא דבביתא הדין כו'". ורבנן הוא דאצרוך בדיקה. והשתא, כי האי גוונא, מיבעיא לן טורח זה על מי מוטל:

הכא - מאי?

אמר להו רב נחמן בר יצחק: תנינא: "המשכיר בית לחברו:

אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר - על המשכיר לבדוק.

מסירת מפתח - הוא קנין השכירות. ואם עד שלא מסר המפתח נכנס ליל ארבעה עשר, חלה חובת הבדיקה על המשכיר, שעדיין היתה ברשותו. ואף על פי שמסר לו ביום, כבר חלה חובה עליו:

ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר - על השוכר לבדוק".

בעו מיניה, מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחברו בארבעה עשר - חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק?

בארבעה עשר - שחרית. מי מחזקינן ליה להאי משכיר, דודאי בדקו אמש כמצות חכמים, אי לא:

למאי נפקא מינה - לישייליה?

למאי נפקא מיניה לישייליה - להאי, אם בדקו אם לאו:

דליתיה להאי דלשיוליה.

כגון דליתיה להאי - משכיר למישייליה. ומיבעי לן, לאטרוחי להאי שוכר לבדוק מספק, מאי?

לאטרוחי להאי - מאי?

אמר להו רב נחמן בר יצחק: תניתוה:

"הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים, אפילו עבדים, אפילו קטנים".

נאמנין על ביעור חמץ - להעיד בארבעה עשר, שבדקו בעליו אמש:

מאי טעמא מהימני?

מאי טעמא נאמנין - הא לאו בני אסהודי נינהו? לאו, משום דבלאו אמירה דידהו נמי מחזקינן ליה בדוק. דודאי לא עבר זה על דברי חכמים. ואפילו הוא עם הארץ לשאר דברים, חבר הוא לענין בדיקה, דהכל זריזין: