לאו, משום דחזקתו בדוק?
דקסבר:
דקסבר - האי תנא:
הכל חברים הם אצל בדיקת חמץ.
הכל חבירין אצל בדיקה - ואפילו עם הארץ. ובדבר שהוא מוחזק חבר, מחזקינן ליה שלא עבר זמנו עד שעשאוהו:
דתניא: "חבר שמת, והניח מגורה מליאה פירות, אפי' הן בני יומן - הרי הן בחזקת מתוקנים".
דתניא חבר - הנאמן על המעשרות ומת, והניח מגורה מליאה פירות, אפילו הן בני יומן, שנתמרחו היום - הרי הן בחזקת מתוקנים. דודאי לא יצא מתחת ידו, עד שגמר כל מצותו. והכא נמי, כיון דאף עמי הארץ חבירין הן על הבדיקה, חזקתן שבדקוהו:
וממאי?
וממאי - דהא דקתני נאמנין טעמא משום דהכל חבירים הם אצל בדיקה. דלמא, אין עמי הארץ חבירים על כך. וטעמא, משום דקאמרי הני, "אנו ראינו שבדקו":
דילמא, שאני הכא, משום דקאמרי הני?
אטו אמירה דהני, מידי מששא אית ביה?!
אלא מאי, דחזקתו בדוק?
האי: "הכל נאמנים"?! "כל הבתים בחזקת בדוקין בארבעה עשר" מיבעי ליה?
כל הבתים בחזקת בדוקים מיבעי ליה למיתני - ולא הוה למיתליה באמירה דהני. ומקשינן, אלא מדתלא באמירה, ודאי איכא למידק, הא לא אמרי לא. אם כן מאי קא מיבעיא לך? תיפשוט מינה, דאין חזקתו בדוק? ומשני, מהא ליכא למידק למיפשט מידי. דאיכא לאוקמא להא, כגון דמוחזק לן בהאי דלא בדק. כגון שראינוהו טרוד, או יצא מבעוד יום לדרך. ואמרי הני, "אנחנו בדקינוהו":
אלא מאי, משום אמירה דהני?
הא לא אמרי הני - לא.
תפשוט מיניה, דאין חזקתו בדוק?
לא.
לעולם אימא לך: חזקתו בדוק.
והכא במאי עסקינן: דמוחזק לן דלא בדק, וקאמרי הני: "בדקיניה".
מהו דתימא, לא להימנינהו רבנן.
קמ"ל, כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה,
בביטול בעלמא - דכתיב "תשביתו" ולא כתיב "תבערו". והשבתה דלב היא השבתה:
הימנוהו רבנן בדרבנן:
בדרבנן - הימנוהו רבנן, בחיובא דליתא אלא מדרבנן. דהם הצריכו, והם התירו לסמוך באמירתן של אלו. וכח בידיהם, להאמינם במידי דלאו דאורייתא:
איבעיא להו, המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק, ומצאו שאינו בדוק - מהו?
מי הוי, כמקח טעות.
מי הוי מקח טעות - ואם בא השוכר לחזור בו, על ידי עלילותיו, ולומר "לא כך שכרתי", ואין תנאי שלנו קיים. מהו לחזור?:
או לא?
תא שמע. דאמר אביי: "לא מיבעיא באתרא דלא יהבי אגרא ובדקו - דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה.
לא מבעיא, היכא דלא יהבי אגרא - לאחרים ובדקי, אלא כל איש ואיש בודק את ביתו. דלא מצי למימר ליה מקח טעות, דאם הייתי יודע שאינו בדוק לא הייתי שוכרו. דודאי ניחא לאיניש למעבד מצוה בגופיה. ואי נמי הוה ידע דלא בדיק, לא היה מניחו בכך:
אלא אפילו באתרא דיהבי אגרא ובדקו - דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה":
אלא אפילו באתרא - דנהיגי כל בני העיר לשכור בודקין, כל איש בביתו. דאיכא השתא חסרון כיס. אפילו הכי אי ידע ביה אתמול דלא בדיק, לא הוי הדר ביה. "דניחא ליה כו'". והאי דקא הדר ביה - משום מלתא אחריתי היא. דאשכח ביתא אחריתי דשפירא מינה:
תנן התם.
תנן התם גרסינן, ואף על גב דבפירקין היא:
"ר"מ אומר: אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש.
ושורפין בתחלת שש - ולא ימתין עד תחלת שבע שהוא אסור מן התורה, לפי שאדם טועה בשעות:
ר' יהודה אומר: אוכלין כל ארבע,
ר' יהודה אומר - טועה אדם יותר מכאן, וצריך להתרחק מן העבירה יותר, ולא יאכל מסוף ארבע ולמעלה:
ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש".
תולין - לא אוכלין ולא שורפין. כלומר אין צריך לשרוף. ומאכיל הוא לבהמתו כל חמש. אבל הוא לא יאכל:
דכולי עלמא מיהא, חמץ משש שעות ולמעלה - אסור.
דכולי עלמא מיהא חמץ מששת שעות ולמעלה אסור - מן התורה. דאי לא מיתסר עד אורתא, לא הוו גזרי ביה. דבין יממא לליליא לא טעו אינשי:
מנלן?
אמר אביי: תרי קראי כתיבי.
כתיב: (שמות יב, יט) "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם".
שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם - אפילו שעה אחת בתוך השבעת ימים. וכתיב, "אך ביום הראשון תשביתו". הרי שהה בו שעה אחת?:
וכתיב: (שמות יב, טו) "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם".
הא כיצד?
לרבות ארבעה עשר לביעור.
הא כיצד לרבות כו' - דעל כרחיך האי, "הראשון", ראשון קודם לכל שבעה קאמר. דהיינו ארבעה עשר:
ואימא: לרבות לילי חמשה עשר לביעור?
ואימא לרבות ליל חמשה עשר - שלא ימתין עד הבוקר. והכי קאמר, אך בכניסת יום הראשון, מיד תשביתו. דאי מ"שבעת ימים". הוה אמינא, ימים אין, לילות לא:
דסלקא דעתך אמינא: "ימים" כתיב - ימים אין, לילות לא - קא משמע לן אפילו לילות?
ההוא לא איצטריכא ליה,