שמע מינה מדרבי עקיבא: תלת.
שמע מינה - אין ביעור חמץ אלא שריפה.
שמע מינה - מדלא נפקא ליה דהאי יום הראשון ערב יום טוב הוא, אלא משום דאסור להבעיר ביום טוב. שמע מינה, סבירא ליה כר' יהודה, דאמר לקמן בפרק כל שעה, [כא, א, וכז, ב] "אין ביעור חמץ אלא שריפה". ויליף לה מנותר. דאי השבתתו בכל דבר סבירא ליה, לוקמיה ביום טוב, ויבערנו בדבר אחר, יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים?:
ושמע מינה - הבערה לחלק יצאת.
ושמע מינה - מדקאמר שהוא אב מלאכה סבירא ליה כר' נתן, דאמר הבערה לחלק יצאתה. דתניא (שבת ע, א) הבערה ללאו יצאת. שהיתה בכלל, "לא תעשה כל מלאכה" חזר והוציאה מכללו, ופרט בה לאו לעצמה. לומר לך, שאינה במיתת בית דין כשאר מלאכות, אלא בלאו זה לבדו. ר' נתן אומר, לחלק יצאתה. שלא תאמר, העושה ארבעה או חמשה אבות מלאכות בשוגג בשבת, אינו חייב אלא אחת, דהא חד לאו איכא בכולהו, וחד כרת. לפיכך פרט בה בפני עצמה, להקיש אליה. מה היא מיוחדת שהיא אב מלאכה, וחייבין עליה לעצמה כו'. אלמא לר' יוסי, לאו אב מלאכה היא:
ושמע מינה - לא אמרינן: הואיל והותרה הבערה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך:
ת"ר: (שמות יב, יט) ""שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם".
מה ת"ל?
והלא כבר נאמר: (שמות יג, ז) "לא יראה לך שאור, [ולא יראה לך חמץ] בכל גבולך"?
והלא כבר נאמר ולא יראה לך שאור בכל גבולך - הרי בתים במשמע:
לפי שנאמר: "לא יראה לך שאור", שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים, ושל גבוה.
לפי שנאמר ולא יראה לך - דמדכתב "לך" משמע מינה, שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה בגבולין של אחרים, כגון נכרי. ושל גבוה, אם הקדישם לבדק הבית:
יכול: יטמין?
יכול - נלמוד ממקרא זה, שיטמין את שלו ביד שלא יראנו ודיו. דהא "לא יראה" כתיב:
ויקבל פקדונות מן הנכרי?
ויקבל פקדונות מן הנכרי - דהא כתיב "לך":
ת"ל: "לא ימצא".
תלמוד לומר לא ימצא - אסר לך הטמנה, שאף היא בכלל מציאה . ואסר לך של אחרים, דהכא לא כתיב לך:
אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו, ואין שרוי עמך בחצר,
אין לי - מ"לא ימצא" דאסור אלא נכרי שלא כבשתו תחת ידיך, ואינו שרוי עמך בחצר. ולקמיה פריך, איפכא מסתברא?:
נכרי שכיבשתו, ושרוי עמך בחצר, מנין?
נכרי שכיבשתו תחת ידך - דהוי ממונו כממונך. או שלא כיבשתו, אבל שרוי בחצרך. מנין? תלמוד לומר, "לא ימצא". לקמיה מפרש לה:
ת"ל: "לא ימצא בבתיכם [עי' ברש"י ד"ה איפוך] ".
אין לי, אלא שבבתיכם, בבורות בשיחין ובמערות - מנין?
ואין לי אלא בבתים - כלומר, ואם נאמר זה, ולא נאמר "ולא יראה לך שאור". הייתי אומר, אין לי שאסור לשהות חמץ אלא בבתים, מפני שהוא מצוי אצלו תמיד. דהא בהאי קרא, "בתים" הוא דכתיב:
ת"ל: "בכל גבולך".
תלמוד לומר בכל גבולך - בקרא ד"לא יראה" כתיב:
ועדיין אני אומר:
ועדיין - אף על פי שנאמר שניהם, יש לי לומר, בבתים עובר בכל אלו, דהא "לא ימצא" דמשמע אפילו הטמנה, לא כתב אלא בבתים. ולא כתב בהו נמי "לך" להוציא של אחרים. אבל בגבולין, בורות שיחין ומערות, כתב "לך". ואני אומר, "אבל אתה רואה בהן של אחרים". מנין ליתן קולו של זה בזה, וחומרו של זה בזה? תלמוד לומר כו'. ולקמיה פריך מאי קאמר? דמייתי לה של אחרים ושל גבוה, לאיסורא ולהתירא, הכא והכא?:
בבתים עובר - משום: בל יראה, ובל ימצא, ובל יטמין, ובל יקבל פקדונות מן הנכרי.
בגבולין - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים, ושל גבוה?
מניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה?
ת"ל: "שאור שאור" לגזרה שוה.
נאמר "שאור" בבתים: "שאור לא ימצא בבתיכם".
ונאמר "שאור" בגבולין: "לא יראה לך שאור".
מה שאור האמור בבתים - עובר: משום בל יראה, ובל ימצא, ובל יטמין, ובל יקבל פקדונות מן הנכרי.
אף שאור האמור בגבולין - עובר משום בל יראה, ובל ימצא, ובל יטמין, ובל יקבל פקדונות מן הנכרי.
ומה שאור האמור בגבולין - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.
אף שאור האמור בבתים - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה":
אמר מר: "אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו, ואין שרוי עמך בחצר, נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר, מנין? ת"ל: לא ימצא [עי' ברש"י ד"ה איפוך]".
כלפי לייא?!
כלפי לייא - שתי מלות. כלפי היכן נוטה דבר זה? הא איפכא מסתברא. נכרי שכבשתו, מסתברא דאסור טפי:
לייא - היכן. וחבירו, בברכות בפרק הרואה (נח, א) חצבי לנהרא כגני לייא חרסים שבורים להיכן הולכין:
אמר אביי: איפוך.
איפוך - "אין לי דאסור אלא בנכרי שכיבשתו, דהוי דומיא דשלך, נכרי שלא כיבשתו מניין? תלמוד לומר "לא ימצא". ולא כתב "לא תמצא", אבל "לא ימצא", לגמרי משמע:
רבא אמר: לעולם לא תיפוך. וארישא קאי.
וארישא קאי - להיתירא. אין לי דמותר לראות של אחרים. בדלא קביל עליה אחריות, כדלקמיה. אלא שלא כיבשתו. נכרי שכיבשתו מנין דמותר? תלמוד לומר "לא ימצא". ופרכינן לרבא, "תנא מהדר אהיתירא, ונסיב לה למילתיה קרא לאיסורא?" ומשני, להיתירא קא נסיב לה. משום שנאמר בגבולין בשאור, "לך, לך" תרי זימני. "לא יראה לך שאור בכל גבולך, שבעת ימים" בפרשת ראה. וכתיב, "לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך", פרשת בא. ואם אינו ענין להאי "לך" בגבולין גבי ראייה. דהא כבר אמור. תניהו ענין ל"לא ימצא". ודרוש ביה, "לא ימצא לך", אף במצוי אצלך, והיינו שרוי עמך, קאמינא "לך". דאין חמץ אסור, אלא אם כן שלך. אבל אתה מוצא את שלו. וההיא "לך" דחמץ, לא קחשיב. דשאור וחמץ, מיצרך צריכי. כדאמר בביצה (ז, ב) דחד מחבריה לא יליף:
"שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים, ושל גבוה".
"אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו, ואין שרוי עמך בחצר, נכרי שכיבשתו, ושרוי עמך בחצר, מנין?
ת"ל: "לא ימצא"".
והאי תנא מיהדר אהיתירא, ונסיב לה קרא לאיסורא?!
משום שנאמר: "לך, לך" תרי זימני:
אמר מר: "יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים? תלמוד לומר: לא ימצא".
הא אמרת רישא: "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים, ושל גבוה"?
לא קשיא: הא - דקביל עליה אחריות. הא - דלא קביל עליה אחריות.
כי הא דאמר להו רבא לבני מחוזא:
מחוזא - עירו של רבא:
"בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו,
דבני חילא - גייס של בית המלך. ומטילין תיקון טורח מזונותיהן על העיירות:
כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד, ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי - כדילכון דמי, ואסור".
הניחא
הניחא - הא דאמרינן דמשום אחריות אסור:
למאן דאמר: "דבר הגורם לממון כממון דמי".
למאן דאמר כו' - ר' שמעון קאמר ליה בבבא קמא (עא, ב) קדשים שחייב באחריותן חייב:
אלא למאן דאמר: לאו כממון דמי - מאי איכא למימר?
שאני הכא - דאמר: "לא ימצא".
איכא דאמרי: הניחא למאן דאמר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי,