שהרי משה עומד בפסח ראשון, ומזהיר על הפסח שני.
שהרי משה רבינו עומד בפסח ראשון - ודורש להן בהלכות פסח השני, דהיינו שלשים יום, שהוא בארבעה עשר באייר:
שנאמר: (במדבר ט, ב) "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו".
וכתיב: (במדבר ט, ו) "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם".
ור' שמעון בן גמליאל אמר לך: איידי דאיירי במילי דפסחא, מסיק להו לכל מילי דפסחא.
מאי טעמא דרשב"ג?
שהרי משה עומד בראש החדש ומזהיר על הפסח.
שנאמר: (שמות יב, ב) "החדש הזה לכם ראש חדשים".
וכתיב: "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחדש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו'".
ממאי דבריש ירחא קאי, דילמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי?
אלא אמר רבה בר שימי משמיה דרבינא: מהכא.
((במדבר ט, א) "וידבר י"י אל משה במדבר סיני בשנה השנית בחדש הראשון".
וכתיב (במדבר ט, ב) "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו".
הכא נמי, ממאי דבריש ירחא קאי, דילמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי?
אמר רב נחמן בר יצחק, אתיא מדבר ממדבר.
כתיב הכא: "במדבר סיני".
וכתיב התם: (במדבר א, א) "וידבר י"י אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני".
מה להלן בראש חדש, אף כאן בראש חדש.
מה להלן ראש חדש - דכתיב ביה: "באחד לחדש השני":
וניכתוב ברישא דחדש ראשון והדר ניכתוב דחדש שני?
וניכתוב ברישא כו' - לא אשמעתין פריך, אלא אסדר פרשיות קפריך. מכדי, פרשת פסח נאמרה תחלה. שהרי בחדש הראשון נאמר. כדכתיב, "בחדש הראשון לאמר". ופרשת פקודים נאמרה באייר. ומאי טעמא אקדמה להאי בראש הספר, ופרשת זו בפרשת בהעלותך? אין מוקדם ומאוחר בתורה. לא הקפידה תורה על סדר מוקדם ומאוחר. ופרשיות דנאמרו תחלה, הקדימו המאוחרות לה:
אמר רב מנשיא בר תחליפא משמיה דרב, זאת אומרת, אין מוקדם ומאוחר בתורה[1].
אמר רב פפא, לא אמרן אלא בתרי ענייני,
בתרי ענייני - במקראות הסדורות בפרשה אחת:
אבל בחד עניינא, מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר.
דאי לא תימא הכי, "כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט". דילמא פרט וכלל הוא?
דאי לא תימא הכי - דבסדר כתיבתן נאמרו. הא דקיימא לן, כל כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שהוא בפרט. לפי שבא הפרט, ופרט שזהו הכלל. היכי סמכינן עלה? דילמא פרט וכלל הוא:
ותו. "פרט וכלל, נעשה כלל מוסף על הפרט".
נעשה כלל מוסף על הפרט - שלא תאמר אין כאן אלא פרט, או כיוצא בו נביא בדינו בבנין אב. לכן הוסיף הכתוב כלל אחריו, להביא כל דבר, ואפילו אינו דומה לפרט:
דילמא כלל ופרט הוא?
אי הכי, אפילו בתרי ענייני נמי?
אי הכי - קשיא לך. אפילו בתרי ענייני תיקשי לך. דהא דיינינן כלל ופרט כשנאמר אחד מהן בפרשה זו, ואחד מהן בפרשה אחרת. הא ניחא דלא קשיא לך:
הניחא למאן דאמר, כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט, שפיר.
למאן דאמר כלל ופרט המרוחקין אין דנין כו' - ופלוגתא היא במנחות, בפרק כל המנחות באות מצה (נה, ב). ובבבא קמא בהחובל (פה, א):
אלא למאן דאמר, דנין, מאי איכא למימר?
אפילו למ"ד דנין, הני מילי בחד עניינא, אבל בתרי ענייני אין דנין:
אמר רב יהודה אמר רב: הבודק צריך שיבטל.
הבודק צריך שיבטל - בלבו, סמוך לבדיקה מיד, ואומר "כל חמירא דאיכא בביתא הדין ליבטיל":
מאי טעמא?
מאי טעמא - הרי מבער כל הנמצא:
אי נימא משום פירורין - הא לא חשיבי.
וכי תימא: כיון דמינטר להו אגב ביתיה, חשיבי
וכי תימא כיון דמנטר להו אגב ביתיה - עם שאר ממונו הוא משמרן. שכשהוא נועל ביתו לשומרו, נמצא משמר כל מה שבתוכו, הלכך חשיבי. ושימור דלאו אדעתא דידיה הוא מי מחשבי ליה? והתניא, "סופי תאנים", סוף לקיטת תאנים, נמצאים בתאנה, תאנים שאינן מתבשלות כל צרכן עולמית:
והתניא: "סופי תאנים, ומשמר שדהו מפני ענבים.
ומשמר שדהו מפני ענבים - ובעל הבית זה משמר שדה זו, שלא יכנסו בני אדם לתוכה. ואין דעתו מפני התאנים, אלא מפני שיש בה ענבים.שעדיין לא הגיע עת הבציר. או "סופי ענבים", שלא יתבשלו עולמית. ובעל הבית משמר שדהו זו, שהן בתוכה, ולא בשבילן, אלא מפני מדלעות ומקשאות שבה:
סופי ענבים, ומשמר שדהו מפני מקשאות ומפני מדלעות.
קשואין ודלועין - שם הפרי עצמו:
מקשאות ומדלעות - קרי כל האילנות:
- בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן - אסורין משום גזל, וחייבין במעשר.
וחייבין במעשר - אם ליקטן בעל הבית, או נתנן לאחר:
בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן - מותרין משום גזל, ופטורין משום מעשר"?
ופטורין מן המעשר - דהפקר פטור מן המעשר:
אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה, ודעתיה עילויה.
ודעתו עליה - חשובה היא בעיניו, וחס עליה לשורפה. ומשהה אפילו רגע אחד. ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא. אבל משבטלה, אינו עובר. דלא כתב אלא "תשביתו":
וכי משכחת ליה - לבטליה?
דילמא משכחת ליה לבתר איסורא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל.
דלאו ברשותיה הוא - אינו שלו:
דא"ר אלעזר: "שני דברים אינן ברשותו של אדם, ועשאן הכתוב כאילו ברשותו.
דאמר ר' אלעזר שני דברים אינן שלו ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו - להתחייב עליהן:
ואלו הן:
בור ברשות הרבים.
בור ברשות הרבים - הפותחו, חייב בניזקין. ואין הבור שלו אלא של הפקר. שהרי ברשות הרבים הוא. ואף על פי שכרהו? אין רשות הרבים קנויה לו:
וחמץ משש שעות ולמעלה".
וניבטליה בארבע?
וניבטליה בארבע - כלומר, למה הוצרכתו לבטל בלילה, ליתקנו רבנן לכל אדם שיבטל קודם איסורו:
וניבטליה בחמש?
כיון דלאו זמן איסורא הוא, ולאו זמן ביעורא הוא, דילמא פשע ולא מבטל ליה.
פשע - ישכח, ויבא לידי פשיעה. שעל ידי מה יזכר. אבל עכשיו שעסוק בבדיקתו, יזכר: