כי פליגי: ב"על ביעור".
מר סבר: [ר' פפי] מעיקרא משמע.
מעיקרא משמע - על ביעור שביערתי. והרי עדיין לא בדיק. דהאי ברכה, קודם בדיקה היא. "ביעור", היינו נמי בדיקה:
ומ"ס: [ר' פפא] להבא משמע.
מיתיבי: "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה"?
התם, היכי נימא?
נימא: "למול"?
לא סגיא דלאו איהו מהיל?!
נימא למול - בתמיה. משמע דאותו רופא המל את כל בני העיר, (צוה) למול את התינוק הזה. וכי לא סגי דלאו איהו מהיל?! עליו המצוה מוטלת?! והלא על אביו מוטל? כדאמרן בקדושין פרק קמא (קרוב לסופו). אבל ביעור, מצוה על בעל החמץ מוטלת. וכל איש ואיש בודק ביתו. והיכא דיכול לומר, "לבער" לא נימא "על ביעור":
אבי הבן מאי איכא למימר?
ופרכינן אבי הבן מאי איכא למימר - אי "על המילה" לשעבר משמע. וזה אפשר לו לומר "למול". מאי איכא למימר? היכי שרינן ליה למימר על המילה:
אין הכי נמי.
אין הכי נמי - צריך לומר "למול":
מיתיבי: "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה"?
התם נמי, היכי נימא?
נימא: לשחוט?
לא סגיא דלאו איהו שחט?!
פסח וקדשים מאי איכא למימר?
פסח וקדשים - הבעלים נצטוו דכתיב (ויקרא א, ד-ה) "וסמך ידו ושחט":
אין הכי נמי.
מיתיבי: "העושה לולב לעצמו, מברך: 'שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה'.
נטלו לצאת בו, אומר: 'אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב'"?
שאני התם, דבעידנא דאגבהה, נפק ביה.
נפק ביה - ומברך על שעבר:
אי הכי, "לצאת בו"?! "יצא בו" מיבעי ליה?
אין הכי נמי.
ומשום דקא בעי למיתנא סיפא: "לישב בסוכה", תנא רישא נמי: "לצאת בו".
דקתני סיפא: "העושה סוכה לעצמו, אומר: 'ברוך אתה ה' שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה'.
נכנס לישב בה, אומר: 'ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה'".
והלכתא על ביעור - נמי להבא משמע. וגבי מילה נמי לא שנא אבי הבן מאינש דעלמא. דהא להבא משמע. ו"על המילה" נמי כ"למול" דמי:
דכולי עלמא מיהא, מעיקרא בעינן לברוכי.
מנלן?
דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן.
עובר - קודם. כמו "ויעבר את הכוש"י קדמו. במיתת אבשלום:
מאי משמע, דהאי: "עובר" לישנא דאקדומי הוא?
אמר ר"נ בר יצחק: דאמר קרא: (שמואל ב יח, כג) "וירץ אחימעץ דרך הככר, ויעבר את הכושי".
אביי אמר מהכא: (בראשית לג, ג) "והוא עבר לפניהם".
ואבע"א מהכא: (מיכה ב, יג) "ויעבר מלכם לפניהם, וה' בראשם".
ויעבר מלכם לפניהם - יקדים לילך בראש:
בי רב אמרי: חוץ מן הטבילה ושופר.
בשלמא טבילה, דאכתי גברא לא חזי.
דאכתי גברא לא חזי - כגון טבילת בעלי קרי. דקיימא לן בברכות (כ, ב) שאסור בדברי תורה ובברכה. דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין, לדברי תורה. ומשום ההוא טבילה, תקון בכל הטבילות, ברכתן לבסוף:
אלא שופר מ"ט?
וכי תימא: משום דילמא מיקלקלא תקיעה.
אי הכי, אפילו שחיטה ומילה נמי?
אלא אמר רב חסדא: "חוץ מן הטבילה בלבד" איתמר.
תניא נמי הכי: "טבל ועלה.
בעלייתו אומר: 'ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה'":
לאור הנר וכו':
מנא הני מילי?
אמר רב חסדא: למדנו מציאה ממציאה.
למדנו מציאה - האמורה בחמץ, ממציאה האמורה בגביע דבנימין:
ומציאה מחיפוש.
ומציאה מחיפוש - כלומר ואותה מציאה של בנימין מחיפוש האמור אצלה. דמה מציאה של גביע, על ידי חיפוש, אף מציאת חמץ, על ידי חיפוש:
וחיפוש מחיפוש.
וחיפוש מחיפוש וחיפוש מנרות - לאחר שלמדת שהיא על ידי חיפוש, חזור ולמוד זה החיפוש מחיפוש שכתוב בירושלים, שהוא בנרות. כדכתיב, "בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות":
וחיפוש מנרות.
ונרות מנר.
ונרות מנר - דכתיב בנר יחידי, "נר (אלהים) נשמת אדם, חופש כל חדרי בטן". לקמיה מפרש, הא למה לי?:
מציאה ממציאה - כתיב הכא: (שמות יב, יט) "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם".
וכתיב התם: (בראשית מד, יב) "ויחפש, בגדול החל ובקטן כלה, וימצא".
ומציאה מחיפוש - דידיה.
[וחיפוש מחיפוש] וחיפוש מנרות - דכתיב: (צפניה א, יב) "בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות".
ונרות מנר - דכתיב: (משלי כ, כז) "נר [ה'] נשמת אדם, חפש כל חדרי בטן".
תנא דבי ר' ישמעאל: "לילי י"ד בודקים את החמץ לאור הנר.
אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר.
זכר לדבר - כדפרשינן. והשתא מפרש קראי היכא. וראיה ממש ליתא. אלא אסמכתא בעלמא. דדברי תורה מדברי קבלה נינהו:
שנאמר: 'שבעת ימים שאור לא ימצא'.
ואומר: 'ויחפש, בגדול החל ובקטן כלה'.
ואומר: 'בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות'.
ואומר: 'נר [ה'] נשמת אדם, חופש'".
מאי ואומר?
וכי תימא, האי: "בעת ההיא", קולא הוא דקאמר רחמנא:
קולא הוא - דאקיל רחמנא גבי ירושלים, דלא נבדקיה באבוקה, אלא באור קטן. הילכך לא ילפינן חמץ מיניה, להקל:
"לא בדיקנא לה בירושלים בנהורא דאבוקה - דנפיש נהורא טובא, אלא בנהורא דשרגא - דזוטר נהורא טפי. דעון רבה - משתכח, ועון זוטר - לא משתכח.
תא שמע: "נר ה' נשמת אדם":
תא שמע - מהאי קרא, דבדיקה מעלייתא היא. דכתיב, "חופש כל חדרי בטן":
תנו רבנן: "אין בודקין - לא לאור החמה, ולא לאור הלבנה, ולא לאור האבוקה - אלא לאור הנר.