משנה
אין חוששין, שמא גיררה חולדה מבית לבית, וממקום למקום.
אין חוששין שמא גיררה חולדה כו' - אין חוששין כשבדק זוית זו ובא לבדוק זו, שמא בתוך שבא לבדוק זו, גיררה חולדה חמץ למקום הבדוק, וצריכנא לחזור ולבדוק:
דא"כ, מחצר לחצר, ומעיר לעיר.
אין לדבר סוף:
שאם כן - שבאת לחוש לכך, הרי גם מחצר לחצר יש לומר כך: "אני בדקתי קודם לחבירי, ולאחר בדיקתי הביאה חולדה חמץ מחצר חבירי לחצרי". ואין לדבר סוף. ולאו חצר ממש קאמר. אלא כל בתי החצר, קרוי חצר:
גמרא
טעמא, דלא חזינא דשקל.
הא חזינא דשקל - חיישינן, ובעי בדיקה.
ואמאי? נימא: אכלתיה?
הא חזינן - שהביאתו לכאן, חיישינן שמא עדיין הוא כאן, וצריך לבדוק. ואמאי? נימא אכלתיה?:
מי לא תנן: "מדורות העכו"ם - טמאים.
מי לא תנן - במסכת אהלות, "מדורות הנכרים טמאין, מפני שקוברין נפליהם בבתיהם". והנכרים מטמאין במיתתן, אף באהל, לרבנן. ולר' שמעון בן יוחי נמי, דאמר, "קברי הנכרים אינם מטמאין במגע ומשא". מודה הוא, דלא אימעוט אלא מטומאת אהל. דלא מקרו "אדם":
וכמה ישהה במדור, ויהא המדור צריך בדיקה?
וכמה ישהה הנכרי במדור ויהא המדור צריך בדיקה - לכשיצא הנכרי וירצה ישראל לדור בו:
ארבעים יום.
ארבעים יום - כדי יצירת הולד:
ואע"פ שאין לו אשה.
ואף על פי שאין עמו אשה - לפי שחשוד הוא על הזנות:
וכל מקום שחולדה וחזיר יכולין להלוך - א"צ בדיקה"?
וכל מקום - שחזיר וחולדה יכולין להלוך, אין צריכין בדיקה. שאם הושלך שם, חטטוהו ואכלוהו:
א"ר זירא: לא קשיא.
הא, בבשר.
הא - דאהלות בבשרא מיירי. הלכך ודאי אכלוה. דלא משתיירא:
והא, בלחם.
בבשר, לא משיירא. בלחם, משיירא.
אמר רבא, האי מאי?
בשלמא התם, אימור הוה, אימור לא הוה.
ואם תמצא לומר הוה, אימור אכלתיה.
האי מאי - כלומר מאי קושיא? אי נמי אורחא דמשיירא בבישרא, ליכא לן למיחש התם מידי. דהתם חששא בעלמא הוא. אימור הוה אימור לא הוה. הלכך היכא דשכיחא חולדה, תלינן לקולא. ואמרינן, "אם תמצא לומר הוה, אימור אכלתיה". וספק אכילה יכול להוציאנו מידי ספק השלכה. אבל הכא גבי חמץ, דקשיא לך היכא דחזינן דגררה נמי נימא אכלתיה. ודאי הוה:
אבל הכא, דודאי דחזינא דשקל - מי יימר דאכלתיה?
מי יימר דאכלתיה - הוי ספק ביעור. ודאי חמץ היה כאן. ואין ספק היתר מוציא את הבית הזה, מידי ודאי איסור:
הוי ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי.
ואין ספק מוציא מידי ודאי?!
והא תניא: "חבר שמת, והניח מגורה מליאה פירות,
מגורה - גורן:
ואפילו הן בני יומן
בני יומן - דנכרין הן, שהיום נתמרחו:
- הרי הן בחזקת מתוקנין".
והא הכא,
והא הכא - דכיון דממורחין הן, והרי הן בבית, דכל מגורה בבית היא:
דודאי טבילי הני פירי,
וספק מעושרין וספק לא מעושרין,
וקאתי ספק, ומוציא מידי ודאי?
ודאי טבילי - דהא נגמרה מלאכתן, וראו פני הבית, וחל שם טבל עליהן משעה שראה פני הבית. ספק עישרן חבר זה, ספק לא עישרן. ואתי ספק זה ומוציא פירות הללו מידי ודאי טבל. משום דרוב חברים מעשרין הם מיד, קודם שיניחם מתחת ידו:
התם, ודאי וודאי הוא.
דודאי מעשרי.
התם ודאי וודאי הוא - כי היכי דפשיטא לן דטבילי מעיקרא הכי נמי פשיטא לן דעשרינהו. ואין גמגום והילוך אחר הרוב בדבר. אלא חזקה ודאי על כל החברים:
כדר' חנינא חוזאה.
דא"ר חנינא חוזאה: "חזקה על חבר, שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן".
ואי בעית אימא, ספק וספק הוא.
דילמא מעיקר' אימור דלא טבילי, כר' אושעיא.
דא"ר אושעיא: "מערים אדם על תבואתו, ומכניסה במוץ שלה,
ואי בעית אימא ספק וספק הוא - כי היכי דמספקא לן, אי לא עשרינהו, הכי נמי איכא לספוקי, אי חל עלייהו שם טבל מעולם אי לא. ומעיקרא אימור, לא טבול. ואף על פי שהן ממורחין ובתוך הבית? אימור, עבד להו כדר' אושעיא, שהכניסה לבית במוץ שלה, ואחר כך דש וממרח. וחובת הטבל חלה בראיית פני הבית, בבבא מציעא בהשוכר (פח, ב). וזה בראיית פני הבית, לא נגמרה מלאכתן לחול עליו שם טבל. וכשגמר מלאכתן, כבר בתוך הבית הוא. ואין אלו פני הבית, אלא כשנכנס דרך פתחים. כדתניא "חסידים הראשונים, היו מכניסים פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר, עכשיו מכניסין דרך גגות דרך חצירות וקרפיפות לבית כדי לפוטרן". הלכך לא חייל עלייהו שם טבל. ומותר היורש הזה לאוכלן אכילת קבע. ולא תימא, נהי דלא חייל עלייהו טיבלא לאכילת עראי, אכילת קבע מיהא ליתסרו? דהא דמיתסרא אכילת קבע, קודם קביעות גורן וגמר מלאכה, מדרבנן הוא. וגבי איסור דרבנן, סמכינן אחזקת חבר שעישרן:
כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר".
כדי שתהא בהמתו אוכלת - ואפילו קבע. דכל זמן שאין שם גורנו של טבל עליו, אינו אוסר באכילת עראי. וכל אכילת בהמה לא גזרו עלה משום אכילת קבע. דתנן במסכת פאה (פרק ראשון משנה ו) "מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות, עד שימרח". אבל למאכל אדם, נהי דלא טביל מדאורייתא, מיהו אפילו קודם מירוח אסרו לאכול קבע, בכולי גמרא:
ואין ספק מוציא מידי ודאי?!
והתניא: "אמר ר' יהודה, מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון,
מציק - איניש אלמא, וישראל הוה:
שהטילה נפל לבור,