ובא כהן והציץ בו,
ובא כהן והציץ - על שפת הבור:
לידע אם זכר הוא אם נקבה היא.
לידע אם זכר אם נקבה - וכהן קרוב או מבני הבית היה. ושלחוהו שם להגיד לאמו מה טיבו. ותבחין בין טומאת וטהרת זכר, לימי טומאת וטהרת נקבה. ולא נזכר אותו כהן על אזהרת, "לנפש לא יטמא", והציץ בו בבור. והנפל לא ראה. וטיהרוהו ממאהיל על המת:
ובא מעשה לפני חכמים, וטיהרוהו.
מפני שחולדה וברדלס מצויין שם".
שחולדה וברדלס מצויין שם - וסתם חור חולדה וברדלס פותח טפח הוא, וגיררוהו לחורן, ולא האהיל:
והא הכא דודאי הטילה, וספק גררוהו וספק לא גררוהו ההיא שעתא,
וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי?
לא תימא: "שהטילה נפל לבור", אלא אימא: "שהפילה כמין נפל לבור".
והוי ספק וספק.
והא: "לידע אם זכר הוא אם נקבה היא" קתני?
הכי קאמר: לידע אם רוח הפילה אם נפל הפילה.
ואם תמצא לומר נפל הפילה, לידע אם זכר הוא ואם נקבה היא.
רוח הפילה - שפיר מלא רוח. ואם תמצא לומר נפל היה. כלומר, לכל אלה הוצרך, שמא רוח הוא ואגיד, ואין כאן לא טומאת זכר ולא טומאת נקבה. ואם אראה שהוא וולד, צריכני לראות אם זכר אם נקבה:
ואיבעית אימא, התם ודאי וודאי הוא.
כיון דחולדה וברדלס מצויין שם, ודאי גררוהו בההיא שעתא.
ודאי גררוהו - מוחזקין הן בכך. ולא דמי למתניתין, דקתני "הא חזינא חיישינן". דנהי דודאי אכלה לא אמר, אבל גיררוהו לחור שלהן אמר:
ברדלס - אלנמ"ס, פוטויש"י:
נהי דשיורי משיירא, מיגרר מיהת ודאי גררום בההיא שעתא.
(לישנא אחרינא.
נהי דודאי אכלום לא אמרינן.
ודאי גררוהו לחורייהו אמרינן)
ומי אמרינן, אין חוששין שמא גררה חולדה?
והא קתני סיפא: "מה שמשייר יניחנו בצנעה, שלא יהא צריך בדיקה אחריו"?
ומה שמשייר - אחר בדיקה מאכילתו, יניחנו בצנעה:
אמר אביי, לא קשיא.
הא בארבעה עשר, הא בשלשה עשר.
בשלשה עשר - רישא דקתני "אין חוששין", בבודק בשלשה עשר, שמצוי פת הרבה לחולדה בתוך הבתים, ואינה חוששת לשייר. וסיפא בהדיא תנן בה, "בארבעה עשר". וכיון דלא חזיא החולדה פת הרבה בבתים כמות שהיא רגילה, משיירא:
בשלשה עשר, דשכיח ריפתא בכולהו בתי - לא מצנעא.
בארבעה עשר, דלא שכיחא ריפתא בכולהו בתי, מצנעא.
אמר רבא, וכי חולדה נביאה היא?! דידעא, דהאידנא ארביסר, ולא אפי עד לאורתא, ומשיירא, ומטמרא?
וכי חולדה נביאה היא - לתת לב על כך, ולראות את הנולד, ויודעת שלא יאפו עוד היום:
אלא אמר רבא: "מה שמשייר יניחנו בצנעה", שמא תטול חולדה בפנינו, ויהא צריך בדיקה אחריו.
ותיטול בפנינו - והיכא דחזינן, על כרחיך חיישינן:
תניא כוותיה דרבא, "הרוצה לאכול חמץ אחר בדיקה, כיצד יעשה?
מה שמשייר, יניחנו בצנעה.
שלא תבוא חולדה
ותיטול בפנינו, ויהא צריך בדיקה אחריו".
רב מרי אמר, גזירה שמא יניח עשר וימצא תשע:
וימצא תשע - דהכא ודאי איכא למיחש. דהא מוכחא מילתא שנטלה פרוסה אחת:
תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ,
תשע ציבורין כו' - פיסקי הלכות הן:
ואתא עכבר ושקל, ולא ידעינן אי מצה שקל אי חמץ שקל.
ואתא עכבר ושקל - ונכנס לבית בפנינו, ולא ידעינן אי חמץ שקל. וכיון דחזינא, צריכין אנו לבדוק, או דילמא מצה שקל:
- היינו תשע חנויות.
היינו תשע חנויות - דקיימא לן בהו לקמיה, דכל קבוע שנטלו ממקום קבוע, אין הולכין בו אחר הרוב. אלא הרי הוא כמחצה על מחצה. וספק איסורא לחומרא:
פירש, ואתא עכבר ושקל.
פירש - פרוסה מאחת מן הציבורין לאחת מן הזויות. ולא ידענא מהי מינייהו פירש. ואתא עכבר ושקליה ונכנס לבית:
היינו, סיפא.
היינו סיפא - דמתניתין דתשע חנויות. דהיכא דלא לקחו במקום קבועו, הולכין בו אחר הרוב:
דתנן, "תשע חנויות, כולן מוכרין בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן, ואינו יודע מאיזה מהן לקח.
ולקח מאחת מהנה - בתוך החנות, ספקו אסור. דכל קבוע כמחצה על מחצה נידון. דנפקא לן מן "וארב לו וקם עליו" (בפרק בתרא דיומא) (פד, ב), ובפרק קמא דכתובות (טו, א):
ספיקו, אסור.
ובנמצא.
ובנמצא - בשר הנמצא בקרקע בין החנויות הלך אחר הרוב. דכל דפריש מרובה פריש. דכיון דפריש אין כאן תורת קבוע:
הלך אחר הרוב.
שני ציבורין, אחד של מצה ואחד של חמץ, ולפניהם שני בתים, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק.
ואתו שני עכברים, אחד שקל מצה ואחד שקל חמץ.
ולא ידעינן הי להאי עייל, והי להאי עייל.
היינו שתי קופות.
שתי קופות - דבר זה אנו יכולין ללמדו ממשנת "שתי קופות", דתלינן לקולא:
דתנן, "שתי קופות, אחת של חולין ואחת של תרומה.
ולפניהם שני סאין, אחד של חולין ואחד של תרומה.
ולפניהן שני סאין - של פירות:
ונפלו אלו לתוך אלו.
ונפלו אלו לתוך אלו - הסאין לתוך אלו הקופות, וידוע לנו שהאחד נפל בזו ואחד בזו, ואין ידוע אי זה בזו ואי זה בזו:
מותרין.
הרי אלו מותרין - פירות של קופות החולין מותרין לזר כבתחלה.
אפילו אין בקופה כדי להעלות הסאה באחד ומאה.
שאנו אומרים, חולין לתוך חולין נפלו.
אלמא תלינן לקולא, היתר בהיתר, ואיסור באיסור.
ואף על גב דאיכא למימר איפכא.
הכא נמי לקולא תלינן, ואמרינן, "החמץ נכנס לשאינו בדוק, והמצה לבדוק":
שאני אומר, חולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה".
אימור דאמרינן, "שאני אומר"